שרי החוץ של בריטניה וצרפת, שניהם בעלי שורשים יהודיים, הם כיום בין המבקרים החריפים ביותר של ישראל באירופה. דוגמא לכך היתה ה"המנעות" המתוכננת והדוחה שלהם מהצבעה לגבי דוח גולדסטון בוועדה לזכויות אדם של האו"ם. בנסיבות אלו, ניתן לצפות ממנהיגי הקהילה היהודית המבוססת היטב באנגליה להפעיל לחץ על ממשלתם מבעוד מועד ולהדגיש בפניה את הרגשות להם שותף הרוב הגורף של יהודי בריטניה. מועצת הנציגים של היהודים הבריטים, המתיימרת להיות דוברת היהודים האנגלים, לא השמיעה קול עד לאחר שהתקיימה ההצבעה באו"ם. אין זה מפתיע, מאחר שלמנהיגי היהודים באנגליה יש מסורת ארוכה של הטמנת ראשיהם בחול, הימנעות מעימות ונחישות אובססיבית לא לטלטל את הספינה בשום מחיר.

ההנהגה הפחדנית של יהודי בריטניה

Print This Post

Perfidious Albion and Jewish leaders

שרי החוץ של בריטניה וצרפת, שניהם בעלי שורשים יהודיים, הם כיום בין המבקרים החריפים ביותר של ישראל באירופה. דוגמא לכך היתה ה"המנעות" המתוכננת והדוחה שלהם מהצבעה לגבי דוח גולדסטון בוועדה לזכויות אדם של האו"ם.

בנסיבות אלו, ניתן לצפות ממנהיגי הקהילה היהודית המבוססת היטב באנגליה להפעיל לחץ על ממשלתם מבעוד מועד ולהדגיש בפניה את הרגשות להם שותף הרוב הגורף של יהודי בריטניה.

מועצת הנציגים של היהודים הבריטים, המתיימרת להיות דוברת היהודים האנגלים, לא השמיעה קול עד לאחר שהתקיימה ההצבעה באו"ם. אין זה מפתיע, מאחר שלמנהיגי היהודים באנגליה יש מסורת ארוכה של הטמנת ראשיהם בחול, הימנעות מעימות ונחישות אובססיבית לא לטלטל את הספינה בשום מחיר.

הנרי גרונוואלד, נשיא מועצת הנציגים שפרש לאחרונה, כתב לפני מספר שנים מאמר דעה בג'רוזלם פוסט בו התגאה ביעילות השמירה על מדיניות של "לחישות" במקום של "צעקות".

גישה זו מתבטאת בדחייה של הפגנות הזדהות פומביות עם המדינה היהודית עד שנאלצים לפעול תחת לחץ מהרחוב היהודי; התמודדות לא מספיקה עם אנטישמים כמו ראש עיריית לונדון לשעבר; וחוסר לחימה מספיקה נגד אלו שמנסים לקדם החרמה של ישראל ודה-לגיטימציה שלה.
שלושה אירועים מדאיגים בזמן האחרון מאותתים שלא סביר שנשיאת מועצת הנציגים הנבחרת, ויוויאן ויינמן, לשעבר ראש הסניף הבריטי של שלום עכשיו והקרן החדשה לישראל, תסטה מהגישה הפחדנית הזו.

האירוע הראשון נוגע לרובין שפארד, חוקר מזרח תיכון לא יהודי, עמית מחקר בכיר לשעבר ואחראי על התוכנית האירופית של המכון המלכותי ליחסים בינלאומיים (בית צ'טהאם). ב-2008 אולץ שפארד להתפטר מתפקידו בבית צ'טהאם לאחר שעורר את זעמם של המנהלים כאשר פירסם מאמר בטיימס שקרא לגישה מאוזנת יותר כלפי ישראל. כיום הוא עומד בראש חברת הנרי ג'קסון ופרסם לאחרונה ספר חדש בשם "מדינה מחוץ לתחום – הבעיה של אירופה עם ישראל". זהו ניתוח מצמרר אך יוצא דופן של השאלה מדוע אירופה פנתה נגד ישראל. אני ממליץ עליו כקריאת חובה עבור כל מי שעוסק בסנגוריה על ישראל.

לפני שלושה חודשים שפארד כתב מאמר דעה בג'רוזלם פוסט ובו סקר את העליה הדרמטית ברגשות האנטי-ישראליים בבריטניה והזהיר שעם אמברגו נשק חלקי שכבר קיים והחרם האקדמי והמסחרי שמקדמים ארגוני העובדים נגד ישראל, "החשיכה סוגרת […] על יהודי בריטניה". הוא גם חזה ש"המשך העליה באנטישמיות היא ברורה לחלוטין".

במקום להביע הערכה לאיש אקדמיה ברמתו של שפארד על כך שחשף באומץ את המוסר הכפול וההתנהגות הצבועה של ממשלתו כלפי ישראל, נשיאת המועצה, ויינמן, כתבה לג'רוזלם פוסט ונזפה בשפארד על כך שהוא "מוטעה, זורע בהלה" וגורם להיסטריה. תוך התעלמות מסקרי דעת הקהל שמהם עולה שישראל נתפסת כמדינה סוררת וכאיום הגדול ביותר על שלום העולם, ויינמן התעקשה שתוקפי ישראל הם מיעוט שולי ושמצב יחסי ישראל-בריטניה אינו גרוע יותר מאלו של מדינות אחרות.

אירוע זה היה רק הקדמה לאירועים חמורים יותר הנוגעים לדוח גולדסטון.

בשעה שקהילות יהודיות ברחבי העולם הפעילו לחצים אינטנסיביים על ממשלותיהם להצביע נגד קבלת הדוח, נשארה מועצת הנציגים פסיבית עד לאחר שממשלת בריטניה "נעדרה" באופן מביש מההצבעה, כך שהיה מאוחר מדי מכדי שתהיה לכך כל השפעה.

לפני ההצבעה יזם ג'ונתן הופמן, סגן נשיא הפדרציה הציונית, עצומה הקוראת לממשלת בריטניה לדחות את דוח גולדסטון בועדת האו"ם לזכויות אדם. במקום לברך על יוזמתו, פתח ג'רי לואיס, סגן נשיא מועצת הנציגים, שתפקידו "לקדם לימוד סנגוריה בשם הקהילה היהודית" וששמר על שתיקה רועמת לגבי דוח גולדסטון, בהתקפה פומבית ארסית של השמצות נגד הופמן. הוא טען ש"בהתחשב במעמדו, על [הופמן] להיות מודע הרבה יותר לצורך בהפעלת היגיון פשוט ולא לפעול חד-צדדית בצורה שפוגעת בצרכיה של ישראל ומעבר לכך".

הפעולה המוזרה ביותר הגיעה לאחר מכן. ב-19 באוקטובר אירחה מועצת ההנהגה היהודית אירוע לכבודו של נשיא מועצת הנציגים לשעבר, הנרי גרונוואלד. מועצת ההנהגה היהודית מורכבת בעיקר מאנשים עשירים התורמים מרצונם לקהילה היהודית ובשל כך רואים את עצמם כאחראים רק בפני עצמם. הם מספקים את התקציב לפעולת מועצת הנציגים, שבתמורה אמורה להתאים את עצמה לקו שלהם. כמובן שהדבר מעורר בעיות, מאחר שלמרות שהון וחריפות פוליטית אינם בהכרח סותרים, טייקונים מסויימים מתגלים לפעמים כמוקיונים פוליטיים.

מה שקרה כאשר 100 "מנהיגים" של יהדות אנגליה התכנסו כדי להביע הוקרה להנרי גרונוואלד הוא מפתיע ביותר.

אורח הכבוד היה לא אחר מאשר שר החוץ הבריטי, דייוויד מיליבנד. לפני ארוחת הערב, תת-ועדה של מועצת הנציגים "החליטה" שמאחר שזהו אירוע "חברתי" הדוברים צריכים להמנע מלהביך את שר החוץ ולכן נאסר עליהם אפילו להזכיר את שמו של גולדסטון בנוכחותו, באופן פרטי או בפומבי.

מנחה האירוע, מיק דייוויס, העומד בראש הוועדה המבצעת של מועצת ההנהגה היהודית וארגון UJIA, נשיאת מועצת הנציגים, ויינמן ושאר הדוברים מילאו את הפקודות כמו חיילים ממושמעים. בנוכחות שר החוץ שלהם הם לא ניסו כלל להביע באופן דיפלומטי את מצוקתה של הקהילה היהודית בשל פעולותיה של ממשלתו בנושא דוח גולדסטון. למעשה, לא רק שהורד מסך של שתיקה בנוגע לגולדסטון, אלא שמלבד מספר הערות טפשיות של גרונוואלד לגבי ביקורו של פרס וחגיגות ה-60 להקמת מדינת ישראל (לאחר שמיליבנד עזב), ישראל כלל לא הוזכרה.

בשל כך, מיליבנד אכן היה יכול להודיע לחבריו בפרלמנט שהקהילה היהודית איננה בעייתית ושמנהיגיה לא רק התעלמו מדוח גולדסטון אלא אפילו לא הזכירו את ישראל.

השאלה היא מתבקשת: איך קורה שערב פעולה מבישה כל כך של ממשלתם, מנהיגי קהילה יהודית גדולה המכבדים את עצמם מתנהגים בצורה פחדנית כל כך ונשארים אילמים בנוכחות שר החוץ שלהם? צורת התנהלות זו מסבירה גם מדוע נראה שהשפעתם של קבוצות השוליים האנטי-ציוניות בקרב יהדות בריטניה על התקשורת היא רבה יותר מאשר זו של הממסד חסר חוט השדרה שממשיך לקבור את ראשו בחול.

הגיע הזמן שיהודי בריטניה, החל מהדרג הנמוך ביותר ישימו לכך סוף. הם חייבים להחליף את "העברים הרועדים" הללו במנהיגים המבינים ששתיקה לא תמיד שווה זהב ושלמען הכבוד העצמי היהודי הגיע הזמן להשמיע קול ולהציג עמדה מכובדת של יהודים גאים.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann