Photo by Sasson Tiram/Ministry of Education

האתגר של שר החינוך נפתלי בנט

Print This Post

British-American Flag English

ניתן לסלוח לכל מי שעוקב אחר התקשורת השמאלנית בישראל ומאמין שישראל חווה מלחמת תרבות, ושמתרחש כעת מאבק נואש במערכת החינוך החילונית לשימור חופש הביטוי מפני ממשלה קיצונית המבקשת לערער את הדמוקרטיה ולקדם את הפשיזם.

דוגמה לכך שהתרחשה לאחרונה הומחשה בדיווחי הכותרות בעיתון 'הארץ' שהאשימו את שר החינוך נפתלי בנט בהתנהגות סטליניסטית ובניסיון לשטוף את מוחם של ילדי ישראל ולמנוע מהם גישה לספרות איכותית. הוא הואשם בהחלת "חרם" על רומן שפורסם לאחרונה, "גדר חיה" של דורית רביניאן, העוסק בפרשיית אהבים בין פלסטיני לבין אישה ישראלית יהודייה.

משרד החינוך הצהיר כי מלבד שיקולים אחרים, הספר לא נכלל כטקסט חובה משום ש"נוער בגיל ההתבגרות נוטה לרומנטיזציה ואין לו, בהרבה מקרים, את הראייה המערכתית הכוללת שיקולים של שמירת הזהות של העם ומשמעות ההתבוללות".

הגינויים, לפיהם אלמנטים לאומניים קיצוניים כופים צנזורה דרקונית על האומה, אינם נכונים ומהווים היסטריה ותו לא. ישנם מאות רומנים חדשים המתפרסמים בכל שנה, ואלו שאינם נכללים כקריאת חובה בתכנית הלימוד בבתי הספר אינם "מוחרמים". אין ומעולם לא הייתה קריאה להחרמה של הספר הזה. למעשה, הפרסום הפך אותו כעת לרב מכר, ואלו המבקשים לעשות כן יכולים לרכוש את "גדר חיה" בכל חנות ספרים.

שר החינוך בנט, בניגוד להאשמות התקשורת, לא יזם את החלטת משרדו. אף על פי כן, הוא אימץ באופן נחרץ את ההחלטה, וציין שבנוסף לרומן של הפלסטיני עם אישה ישראלית, הספר מכיל גם קטעים ש"מציגים את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה סאדיסטים" ומשווים בינם לבין חמאס.

בנט המליץ שבתי הספר יקדמו סופרים דוגמת נתן אלתרמן ויהודה הלוי כחומר קריאה לתלמידים הישראלים, במקום ספר המשבח נישואי תערובת בין יהודים לערבים ומכפיש את צה"ל. רוב רובם של הישראלים יאמצו בוודאי את העמדה הזו.

אך הנושא הזה מהווה בסך הכול דוגמה אחת מתוך המאמצים המזויפים מצד השמאלנים ההזויים ב'הארץ' ובגופי תקשורת אנטי-ממשלתיים נוספים לבצע דמוניזציה של הממשלה. שרת התרבות מירי רגב ניצבה מול מהומה כאשר, לפני מספר חודשים, היא הודיעה שכספי ממשלה לא ימשיכו לסבסד יוזמות תרבות המשמיצים את ישראל או מבצעים דה לגיטימציה כלפיה. היא לא הציעה לאסור פעילויות שכאלו, אך סירבה להסכים לכך שכספי משלם המיסים ישמשו על מנת להכפיש את המדינה. החלטתה התעוררה בשל הצגה במימון המדינה אשר היללה וביצעה הומניזציה לדמותו של החוטף והרוצח של חייל צה"ל משה תמם ואשר פגעה בבני משפחתו. זאת ועוד, קבוצות ילדים מבתי הספר נלקחו לצפות במחזה האומלל הזה.

שוב, גם במקרה הזה לא היה אפילו רמז לחרם. כל שהיה היא הקביעה הלוגית לפיה הממשלה איננה מחויבת לסבסד דמוניזציה של המדינה. אך רגב הואשמה בכך שהיא מתנהגת כמו קומיסר ורומסת את חופש הביטוי.

תרחיש דומה התקיים כאשר בנט נתן הוראות לפיהן ארגונים כמו שוברים שתיקה, המסית נגד חיילי צה"ל, לא יורשו להיכנס לבתי הספר. העובדה שארגון הידוע לשמצה על כך שהוא מכפיש את ישראל ומאשים את צה"ל בעיסוק גחמני בפשעי מלחמה היה צריך לזכות לאיסור רשמי לתת הרצאות לילדי בית הספר משקף את ההשפעה המגונה של אלמנטים שוליים בניהול מערכת בתי הספר החילוניים מן הזרם המרכזי.

בכל חברה, בית הספר ממלא תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הלאומית ואזרחות טובה. הדבר נכון במיוחד בישראל, שעל זכותה להתקיים ממשיכים לקרוא תיגר, מדינה העוברת דמוניזציה ברחבי העולם ואשר ניצבת מול עוינות נוספת מצד המחנכים והאקדמאיים הפוסט ציוניים המחופרים שלה עצמה.

למרבה הפלא, בזירה החינוכית החילונית הנוכחית בישראל, ישנם אלמנטים המבקרים את החדרת האהבה לישראל כלאומנית וגרוע מכך, כמאמץ לקדם פטריוטיות – מילה גסה בלקסיקון של השמאל הקיצוני. זאת ועוד, הם מחדירים את התפיסה לפיה ישנו קונפליקט מובנה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. יש אפילו כאלו הגורסים שישראל נישלה את הפלסטינים ושעל כן, היא נולדה בחטא. למותר לציין שחינוך מסג זה מפחית מהמוטיבציה של הצעירים להקריב את הקורבנות שייתכן ויידרשו מהם במטרה להגן על המולדת שלהם.

האווירה השלילית הזו, שהואצה לאחר הסכמי אוסלו, עמדה בניגוד חריף לחינוך של אנשי העבודה הציוניים המוקדמים יותר. שרי החינוך המייסדים מתנועת העבודה הציונית דגלו בחילוניות אך היו שרויים בידע יהודי, רגישים ביותר למורשת היהודית שלהם וציונים להוטים שבעבורם, המושג של ישראל כמדינה יהודית היה קונצנזואלי.

בהתאם לאידיאולוגיה הציונית של העבודה, הם ביקשו לטפח בתי ספר שעוצבו בכדי לקדם "גישה חיובית כלפי ערכי הדמוקרטיה, יחד עם פתיחות לגישה ביקורתית". אך הם היו גם מסורים באופן חד משמעי לטיפוח צעירים בעלי אהבה לארץ ישראל וסולידריות עם העם היהודי, כמו גם עם הכרה של הציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי. הם הדגישו שהשורשים ההיסטוריים מצדיקים את "זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית".

עם התמיכה האישית הנלהבת של ראש הממשלה דוד בן גוריון, הם קישרו בין לימודי התנ"ך לבין אהבת המדינה והבטיחו שהגיאוגרפיה וההיסטוריה שלה יהוו מרכיבים מרכזיים של תכנית הלימוד. למרבה האירוניה, במקרים רבים, בוגרי המערכת החילונית הפגינו ידע רב יותר בתנ"ך מאשר עמיתיהם הדתיים.

כל זה השתנה כאשר שמאלנים קיצוניים, פוסט מודרניסטים ואפילו פוסט ציונים השתלטו על משרד החינוך. הראשונה הייתה שולמית אלוני בשנת 1992, ואחריה יוסי שריד ב-1999 ויולי תמיר ב-2006. אלון ושריד החזיקו במשרד רק במשך שנה, ותמיר במשך שלוש שנים. אך בקדנציות הקצרות יחסית שלהם, הם הציגו שינויים משמעותיים שלא תמיד בוטלו ע"י יורשיהם. לימודי התנ"ך – מרכיב מרכזי בזהות היהודית שהיו בתכנית הלימוד בחצי המאה הראשונה של המדינה – כמעט ונמחקו. נושאים יהודיים שעוצבו בכדי לקדם את אהבת ישראל נשחקו באופן משמעותי.

השינוי הדרמטי הומחש ב-1999 כאשר יוסי שריד, אז שר החינוך, ראה לנכון לשלב בתכנית הלימוד בבתי הספר שני שירים שחיבר הסופר הפלסטיני המתנגד מחמוד דרוויש. מוקדם יותר, הוא קרא לישראלים "תחפרו את המתים שלכם, קחו את עצמותיכם עמכם ועזבו את אדמתנו". כמו כן, הוא הפסיק משא ומתן עם ערפאת משום שהוא החשיב אותו למתון מדי.

הזעם הציבורי אילץ לבסוף את שריד לחזור בו, אך הדבר היווה סממן לאופן שבו מערכת החינוך הציונית של העבודה (מפא"י), שהתבססה על טיפוח אהבה לארץ ולעם, חוותה הורדה בדרגה באמצעות דיונים בנוגע לשאלה האם ישראל נולדה בחטא או לא. מבקרים התלוננו שתכנית הלימוד התאימה יותר לכנענים דוברי עברית מאשר לישראלים גאים.

השינוי הדורי במפלגת העבודה זכה לדגש נוסף כאשר מנהיג האופוזיציה יצחק "בוז'י" הרצוג הציג באופן ציני עותקים של הספר "גדר חיה" לילדים בבית ספר כמחאה נגד ה"חרם".

ניתן לתהות מה היו אביו, הנשיא המנוח, או סבו הנערץ, הרב הראשי (שעל שמו הוא נקרא) חשים בנוגע לעובדה שהוא תמך בספר כחומר קריאה מחייב לתלמידים יהודים, ספר שבו חיילים ישראליים מושמצים כפושעי מלחמה או נישואי תערובת זוכים לאשרור.

שיקום אווירה המטפחת אהבה לישראל ומקדמת גאווה במורשת היהודית תהווה מבחן אמתי בעבור נפתלי בנט. הדבר ידרוש אומץ ויוביל לוויכוח אכזרי שבמסגרתו הוא יואשם ללא ספק בלאומנות קיצונית ובפשיזם. אך בנט הוא רהוט, ובמידה והוא יציג את עמדתו ויפגין שהוא אינו עוסק בכפייה דתית, רוב הישראלים יתמכו במאמצים להבטיח שבתי הספר שלהם ינחילו אהבה כלפי ארצנו ועמנו, ויקדמו פטריוטיזם וגאווה במדינה היהודית הדמוקרטית שלנו.

אם בנט יצליח בכך, הוא יותיר אחריו מורשת מתמשכת אשר תיטיב עם האומה כולה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann