הארץ מבייש את התקשורת הישראלית

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Shame on 'Haaretz'

לעתים קרובות אנו מתגאים בכך שעל אף מגבלותיה, התקשורת הישראלית אינה מוגבלת על-ידי התערבות ממשלתית, ושהיא יכולה לשמש לאות ולמופת לעיתונות חופשית בכל משטר דמוקרטי.

כמו ברוב מדינות המערב, העיתונאים הישראלים נוטים לשמאל, ומספרם גדול במידה ניכרת מהעיתונאים השמרנים יותר. לאמיתו של דבר, אתם יכולים לשמוע תלונות חוזרות ונשנות שהחזקת דעות ימניות היא אבן-נגף ניכרת לקידום בעולם התקשורת, אבל זה אינו ייחודי לישראל.

רוב הישראלים קוראים את העיתונים העממיים. במובן זה, העיתון הארץ ניצב לבדו. על אף התפוצה המוגבלת שלו, יש לו השפעה עצומה, והוא נקרא על-ידי רוב מעצבי דעת-הקהל. העיתון הזה מייצג עיתון ליברלי רציני, ושואף ללבוש את גלימת העיתון הישראלי המקביל לניו-יורק טיימס.

איכות כיסוי החדשות בהארץ ורמת המידע הפנימי שלעיתונאים שלו יש גישה אליו, עדיפה על זו של אמצעי התקשורת הכלליים. מכל מקום, בעוד שהעיתון מפרסם מאמרים מעולים על תרבות וחברה, ובייחוד מאמרים רבי תובנה בסוגיות דתיות, התמיכה התכופה שלו במדיניות קיצונית אינה נוטה למסגר אותו יותר ויותר בשוליים, לעומת הדעות של הזרם המרכזי.

למעשה, רבים יטענו שחלק בלתי מבוטל של מאמרי המערכת המתפרסמים בהארץ ומאמרי הדעות שלו הם בלתי מקובלים. המאמרים המופיעים מול מאמרי המערכת ובמוספים שלו, נוטים מאוד לעבר הפוסט-ציונות, והם מצוטטים בקביעות על-ידי תעמלנים ערבים ואנטי-ישראלים כדי להשמיץ את ישראל ולשלול את הלגיטימיות שלה. לאמיתו של דבר, לא ייפלא שאדם היושב על המאדים ומתבונן ברמת הגינויים הארסיים המופיעים בעיתון לגבי ממשלות ישראל, יטעה להאמין שכמה מהכותבים בהארץ פועלים פורמלית כתעמלני העניין הפלשתינאי.

דויד לנדאו, העורך הראשי הנוכחי, הוא יהודי שומר מצוות החובש כיפה שחורה, שעלה לארץ מלונדון. הוא אדם מוכשר מאוד, ואין ספק הוא כותב בצורה יוצאת מהכלל. הספר שכתב על החרדים ב-1993 נשאר עד היום ספר העיון הטוב ביותר על נושא זה בשפה האנגלית, ואין ספק שהמהדורה האנגלית של הארץ היתה פרי רוחו.

נפגשתי אתו לראשונה במרס 1987, כאשר נשלח כנציג בכיר על-ידי הג'רוזלם פוסט, שנערך אז בידי ארי ראט, כדי לכסות את הסמינר היהודי האסייני השני של מלומדים בהונג קונג, שארגנתי מטעם הקונגרס היהודי העולמי ועמותת יהודי אסיה באוקיינוס השקט.

מאז שנתמנה לעורך הראשי של הארץ, הנטייה המסורתית של העיתון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי החריפה עוד יותר. נראה כי דעותיו של לנדאו עצמו על יחסי ישראל והפלשתינאים הלכו והקצינו יותר ויותר.

הוא מרכז חלק ניכר מזעמו נגד היהודים הדתיים, ומסווג את אלה שהתיישבו מעבר לקו הירוק כמטורפים משיחיים, וכאיום הגדול ביותר על ישראל. אין ספק שגישה כזאת הופכת אותו ליקיר השמאל הקיצוני.

כיום טוענים שהוא מסרב אפילו לתקן מאמרים הכוללים מידע כוזב בעליל, אם הם מנוגדים לסדר-היום הפוליטי שלו. לפי אתר האינטרנט המהווה את כלב השמירה של התקשורת היהודית-אמריקנית המכובדת עד מאוד, Camera, לא זו בלבד שלנדאו סירב להתחשב בתלונות שלהם בנוגע לכזבים, אלא אפילו פרסם ברבים, והודיע שה-JTA הורה לעובדים שלו – "כעניין של עיקרון" – לא להגיב על ביקורת מצד Camera, מפני שהם ארגון "מקארתיסטי".

אין צריך לומר שגישה כזאת מטילה צל מכוער על עיתון יומי המתיימר לייצג את הרמות הגבוהות ביותר של יושרה עיתונאית. אין תמה אפוא שהארץ זוכה לביקורת נרחבת כתעמלן אנטי-ישראלי. נחום ברנע, בעל הטור המכובד בידיעות אחרונות, הרחיק לכת עד כדי לתאר את העיתונאים הבכירים של הארץ – גדעון לוי, עמירה הס ועקיבא אלדר – כמי שלא עברו את "מבחן הלינץ'", כלומר, לא היו מוכנים אפילו לבקר את הפלשתינאים שרצחו שני ישראלים במהומות שהסתיימו בלינץ' ברמאללה, בתחילת האינתיפאדה. לאחרונה, בעקבות תיאוריו החוזרים ונשנים של הארץ כישות גזענית, אמר דני רובינשטיין לגוף אנטי-ישראלי של האו"ם, שישראל היא באמת מדינת "אפרטהייד". כמובן שמאחורי אווירה לוהטת זו עומד המו"ל של הארץ – עמוס שוקן, המשוכנע באמת ובתמים שישראל נוקטת "אפרטהייד".

אולם רק לאחרונה השליך לנדאו כל דמיון ליושרה עיתונאית, והודה לבסוף שחצה את הקו האדום המבדיל בין דיווח מכובד לבין תעמולה.

לפי הג'רוזלם פוסט, בוועידת "הלימוד" הרוסית שנערכה במוסקבה, הטיל לנדאו, שהיה אחד הדוברים המעטים שלא דיבר רוסית, פצצה. הוא הדהים את הנוכחים בכך שהתגאה בפומבי שהעיתון שלו "לא לחץ במתכוון" על מעשי השחיתות של מנהיגים פוליטיים ישראליים, וביניהם ראשי-הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט, מפני שלדעת הארץ המדיניות של מנהיגים אלה מקדמת את תהליך השלום.

כשהמשתתפים תקפו אותו בקשר למוסריות של גישה כזאת, השיב לנדאו בביטחון יוצא מגדר הרגיל, "שיותר אי-מוסריות מתרחשת בכל יום בכל מחסום דרכים [ביהודה ובשומרון] מאשר בכל השערוריות גם יחד". לאחר מכן הבטיח לנוכחים, בלי בושה, שהארץ יהיה מוכן לחזור על התהליך "כדי להבטיח שאולמרט ילך לאנפוליס".

כל הבולשביקים הרוסים שהיו בקהל המשתתפים נשמו בכבדות לשמע דעות כאלה, שהיו להן כל הסימנים של העידן הסטליניסטי.

אין ספק שזו שערורייה שעורך ראשי של עיתון המתיימר להיות עיתון יומי מכובד ויוקרתי מכריז בפומבי ומתגאה שלא "לחץ במתכוון", ואולי אפילו חיפה על מעשי שחיתות של מנהיגים פוליטיים בכירים כדי לקדם את סדר-היום הפוליטי שלו, ומתגאה שהעיתון שלו ימשיך לעשות זאת גם בעתיד. האם יכול מישהו לתאר לעצמו שהניו-יורק טיימס יסתיר מידע על נשיא אמריקני המואשם בשחיתות, מתוך רצון לקדם את מטרות מדיניות החוץ של הממשל? שום עיתון בעל יושרה בעולם יתייחס בסובלנות לעורך המשמיע הכרזה מזעזעת כזאת.

קוד האתיקה של העיתונות הישראלית מכיל סעיפים המוציאים במפורש מכלל חשבון התנהגות כזאת. סעיף 40 (ו-16א') קובעים: "שום עיתון או עיתונאי לא יימנע מלפרסם מידע שיש בו עניין ציבורי לפרסמו, כולל סיבות של לחצים פוליטיים או לחצים אחרים". וסעיף 7 קובע: "טעויות, השמטות או אי-דיוקים בפרסום עובדות יתוקנו במהירות…".

לאור מה שהתברר, אם מועצת העיתונות אינה נוטה לנקוט עמדה ציבורית נוכח הפרות כאלה של התקנון שלה על-ידי עורך אחד העיתונים היוקרתיים שלה, יש לפזר אותה, והציבור צריך לדרוש דיווח.

אין להשלים עם ניצול עיתון ככלי תעמולתי לחבורת אידיאולוגים שמאלנים המוכנים לעשות הכל, לרבות אי-פרסום מידע "לוחץ" על פעולות פליליות כדי לקדם סדר-יום אישי, במדינה המתיימרת שהיא דבקה בנורמות התנהגות אתית ודמוקרטית.

איזי ליבלר הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, והוא מנהיג יהודי בינלאומי ותיק. ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann