האסלאם- דת של שלום?

Print This Post

האסלאם

Where are the voices of moderate Islam?

בעת שהכריז מלחמה על האסלאם הרדיקאלי בתגובה לפיגועי ה-11 בספטמבר, הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש הכריז באופן תמוה כי "האסלאם היא דת של שלום". מטרתו הראויה לשבח הייתה להבחין ולהפריד בין הפונדמנטליסטים המוסלמים הקיצוניים לבין אזרחים אמריקניים מוסלמים שומרי חוק ומדינות מוסלמיות "מתונות". אך המציאות היא שהתגלמותה ותפוצתה הרחבה של תורת האיסלאם הרדיקלי כיום אינה מוגבלת רק ל"פונדמנטליסטים רדיקליים".

ההכרזה "האסלאם היא דת של שלום" התפתחה והפכה למנטרה עליה חוזרים בטפשיות ברברנים ברחבי העולם ואנשי ממשל בעלי כוונות טובות שמשלים את עצמם שהכחשה כזו של המציאות תמתן באופן כלשהו את המתחים החברתיים.

אולם למרבה הצער, שילוב דברי כזב שכאלו אל תוך הדיון הציבורי, בהתייחס לטרור האיסלאמי, מתכחש לכל בחינה הגיונית של הבעיה המרכזית. הם אף מחזקים את האיסלאמיסטים הרדיקליים ומאפשרים להם לאיים באפקטיביות רבה יותר על המוסלמים המתונים השואפים להגיע להבנות עם המערב.

הצגתן של דתות כלשהן – היהדות, הנצרות או האסלאם – ככוחות המקדמים שלום הינה הטעיה. אך שימוש במונח תיאורי מסוג זה על דת האיסלאם, כפי שהיא מיושמת במאה ה-21, הוא אשליה של ממש.

ההיסטוריה מספקת די והותר ראיות ליחסה הנוקשה של הנצרות לכופרים ולאלימות שהפנתה כלפי זרמים ופלגים אחרים (לדוגמא במסעות הצלב). בכך שהפשע בו היהודים הואשמו היה הריגת האל, הנצרות גם הניחה את היסודות לשנאה העתיקה ביותר בעולם – אנטישמיות. אולם, במאה ה-21, הפרשנויות והמטרות הדומיננטיות של המיינסטרים ביהדות ובנצרות הן ללא ספק מטרות שלום. מרבית הזרמים הנוצריים, בניגוד לשנאה המרושעת שהאיסלאם מציג כלפי היהדות, מנסים לכפר על האנטישמיות של אבותיהם ובמרבית המקרים גם מחפשים בכנות להגיע להבנה עם דתות אחרות.

גם לו היינו מנסים להשתמש בדמיון, אין שום דרך לומר שכך הדבר גם באיסלאם. בדומה לכתבי הקודש של כל הדתות, גם הקוראן פתוח לפרשנויות רבות. אך מי שמתאר את הדת המוסלמית כפי שמקיימים אותה כיום כדת של שלום פשוט לוקה באשליות. מדויק יותר לתארה כדת של אלימות המולידה טרור ומסרבת באופן גורף לאפשר דו-קיום עם דתות אחרות.

מראשית ימיה, ובהתאם לצו הקוראן "הרגום [את הכופרים] באשר תמצאום וגרשום מן המקום אשר ממנו גירשוכם" דת האיסלאם כבשה ושיעבדה את אלו שאינם מוסלמים. האיסלאם מנהל מלחמה מתמשכת עם כל ה"לא-מאמינים" (הכופרים) ומתייחס בבוז מיוחד ליהודים המתוארים כצאצאיהם של קופים וחזירים.

לפי חוקי השריעה, דינה של כפירה הוא מוות. עד היום, באזורים הנמצאים תחת חוקי האיסלאם ישנה אפליה כלפי דתות אחרות, רדיפתן ולעתים קרובות אלימות קיצונית ואף רצח המוני של אלו שאינם מוסלמים. דבר זה בא לידי ביטוי לאחרונה במעשי טבח שנעשו בנוצרים במצרים, באינדונזיה, בעיראק, בניגריה, בפקיסטן, בפיליפינים ובסודן.

אין ספק כי ישנם גם זרמים מתונים של הגות איסלאמית אשר דורשים מהמוסלמים לקיים את חוקי המדינות בהם הם חיים ולנהוג בצדקה וביושר. אך מלבד מקרים בהם ישנה סכנה ישירה לחברה שלהם, נדיר לשמוע אימאמים במדינות מוסלמיות המגנים פעילות איסלאמית קיצונית ברחבי העולם.

מספרם הקטן עד כדי גיחוך של אלו המשתייכים לזרמים המתונים ומשמיעים דעותיהם בגלוי מבין 1.3 מיליארד המוסלמים בעולם, מתגוררים ברובם בדמוקרטיות היכן שהמוסלמים הם מיעוט החי בשלום. אולם נדמה שהם מרכיב שהולך ונעלם והקולות הרדיקליים הולכים ומתגברים ומודדים את חוסר רצונן של מרבית מדינות המערב להתעמת עמם. למרבה הצער החיפוש אחר האיסלאם המתון הוכיח עצמו במידת מה כמשימה שאינה נושאת פרי.

גם היום בקרב קהילות איסלאמיות מערביות ישנו מספר רב של אימאמים הממשיכים לתמוך בדבריהם באלימות ובקיצוניות. בארה"ב 15% מהמוסלמים בין הגילאים 18-19 מאמינים כי פיגועי התאבדות הינם מוצדקים ורבים, כמו חבריהם במדינות אחרות, עדיין מאמינים כי אירועי ה-11 בספטמבר היו חלק מקונספירציה של הסי-אי-איי (CIA) והציונות ומעריצים את בן לאדן ואל-קעידה.

מצמרר לראות כיצד צאצאיהם של מהגרים מוסלמים ושל מתאסלמים – ובכללם כאלו שנהנו מחינוך מערבי – הופכים למחבלים מתאבדים ומתנקשים. מרבית הטרוריסטים, ביניהם גם הרוצחים של אירועי ה-11 בספטמבר, היו אזרחי ערב הסעודית "המתונה" או היו מושפעים מזרמים של החינוך הסעודי הוהאבי הקיצוני שיוצאו למסגדים במערב.

זוהי עובדה שכל תרבות מערבית שקלטה מספר רב של מהגרים מוסלמים נתקלה בהתנגדות מוסלמית לנורמות הדמוקרטיה ונאלצה להגן על מבקרי "דת השלום" מפני התנקשויות.

את האמיתות הללו מדכאים מנהיגי מדינות פחדנים אשר טועים במחשבתם כי השתיקה תגן עליהם מפני הפיכה למטרה עבור קיצוניים איסלאמיים. מנהיגים אלו נתמכים על ידי האליטות הדוגלות בתקינות פוליטית ועל ידי ליברלים מהשמאל הטוענים כי הם נאבקים באיסלאמופוביה, גזענות ומקארתיזם בכך שהם מכחישים את האמת.

באווירת הכחשה זו, דובריהם של ממשלים ממעיטים בערכם של אירועי טרור מבית או ברחבי העולם ופוטרים אותם כמעשיהם של חוליגנים או מטורפים בודדים. אפילו לנוכח פעולת הטרור האחרונה בכנסייה קופטית במצרים, אשר בה נהרגו 21 בני אדם ונפצעו מעל 100, התגובה האינסטינקטיבית שנתקבלה מהבית הלבן היתה לפרסם הצהרה המתייחסת לאירוע כאל פיגוע שהיו בו נפגעים מוסלמים ונוצרים. בכך הבית הלבן הסיט את תשומת הלב מהעובדה שהיתה זו דוגמא נוספת לאלימות האיסלאמית נגד נוצרים.

אווירה זו חודרת אף לענייני ביטחון. אי אפשר להכחיש את העובדה שכיום הרוב הגורף של הטרוריסטים הם מוסלמים – ערבים או פקיסטנים. אולם יש חוסר רצון לבצע אפיון על פי פרופיל אתני בשדות תעופה, מתוך החשש האבסורדי שיהיה זה מפלה או ירגיז מוסלמים. כתוצאה מכך לטרוריסטים יש הזדמנויות רבות יותר להימנע מגילוי ותפיסה. בנוסף, בניגוד להליכי הביטחון הישראליים היעילים, במקומות אחרים מוקצים משאבים אדירים ללא כל צורך לעבר קבוצות המהוות סיכון נמוך.

אף השיח הבין דתי מסולף ומעוות לעתים קרובות. פעמים רבות מדי ארגונים מוסלמיים – בייחוד אלו בעלי הקשרים עם ארגונים יהודיים – מגלים סובלנות כלפי קיצוניות ואף מקושרים עמה. ה"דיאלוג" מעניק לארגונים אלו חזות מכובדת ומאפשר להם למעשה לדחוקים עוד יותר לשוליים את המספר הקטן של המוסלמים המתונים באמת שטרם הופחדו ונאלצו להשתתק.

אין זה מפתיע כי באווירה הנוכחית של הסלמה בתוקפנות ובאלימות, ישנו כעס הולך וגובר כלפי מוסלמים בחברות מערביות רבות. נוסף על ההתקוממות והזעם כלפי הגרסה הביתית של טרור איסלאמי, המערביים מתנגדים לכך שביקורת על הנביא מוחמד או על היבטים בהתנהגות האיסלאמית מביאה ללא יוצא מן הכלל לאלימות ואיומים על חייהם של אנשים. זאת בעוד בחברה שלהם ישנה סובלנות לקללות וחילולי קודש נגד יהודים ונוצרים.

אולם למרות ההאשמות בכך שהאיסלאמופוביה מתגברת, מסגדיהם ובתי הקברות של המוסלמים אינם מחוללים כפי שנעשה לאתרים היהודים והמוסלמים במדינות המערב נתקלים במידה אפסית של אלימות לעומת עמיתיהם היהודים. לדוגמא, במדינת ניו יורק ב-2009 היו 251 פשעים של שנאה שהיו מכוונים כלפי יהודים ורק 11 כלפי מוסלמים.

חשוב לציין כי למרות הסלמה באלימות של הקיצוניים המוסלמים באירופה, הקאנצלרית מרקל מגרמניה היא המנהיגה היחידה באירופה שהודתה מפורשות כי הרב-תרבותיות נכשלה וכי יש לאמץ מדיניות חדשה על מנת להתמודד על מיעוטים המסרבים להשתלב בחברה ושהשקפותיהם הדתיות הבסיסיות אינן מתיישבות עם הדמוקרטיה המערבית.

על המנהיגים הדמוקרטיים במערב להתעשת ולהכיר בכך כי תיאור האיסלאם כ"דת של שלום" הינו בלתי יעיל ואף להפך וכי גישה פייסנית ו"יצירת קשרים" עם כוחות איסלאמיסטים רדיקליים מהווה כעת סיכון ממשי לעתידה של התרבות המערבית.

יש לקחת זאת בחשבון לנוכח התגברות המהומות העממיות המתפרצות נגד ממשלים אוטוקרטיים בחתך רחב של ממשלות במזרח התיכון וכעת מרוכזות במצרים. החלפתם של מנהיגי משטרים מושחתים ורודניים אלו בפונדמנטליסטים איסלאמיים קנאים, מהסוג שמנהיג כעת את איראן, לבטח לא תשפר את איכות החיים של אזרחי מדינות אלו הסובלים כבר שנים רבות.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann