האופרה 'קלינגהופר' והממסד היהודי-אמריקני

Print This Post

The Klinghoffer Opera and the American Jewish Establishment

הוויכוח בנוגע להפקה "מותו של קלינגהופר" של ה'מטרופוליטן אופרה' בניו יורק מעוררת שאלות קשות באשר לתפקודה של ההנהגה היהודית בארצות הברית.

ב-40 השנים האחרונות, אחד ממאפייניה החיוביים ביותר של ההנהגה היהודית האמריקנית היה חוסר העכבות שלה בכל הקשור לביטחונה העצמי, האסרטיביות שלה ומוכנותה להשמיע את קולה באומץ ובכבוד למען מטרות הקשורות בישראל וביהדות. המנהיגים היהודיים באמריקה התגאו בכך שהם דחו את השתדלנות – אותה הסתמכות על דיפלומטיה חרישית במקום על פעולה ציבורית.

אבוי, נראה שכעת ישנו יסוד לחשש לפיו הדבר משתנה – אולי כתוצאה מהלחצים השליליים הנובעים מתוך ממשל אובמה.

אם לא כך, כיצד ניתן להסביר את התגובה המוכנעת להחלטתה של 'האופרה המטרופוליטנית של ניו יורק' להעלות אופרה שלא רק שהיא משלבת בשורותיה הוקעה אנטי-ישראלית אכזרית, אלא שהיא אנטישמית באופן בוטה ומבקשת לבצע רומנטיזציה ולספק רציונליזציה לרצח בדם קר של אדם בעל מוגבלויות, וזאת רק מפני שהיה יהודי. זאת, במוסד הזוכה למימון בלתי-פרופורציונאלי מצדם של יהודים, ובעיר בעלת ריכוז היהודים בגדול ביותר בתפוצות.

ליאון קלינגהופר היה יהודי אמריקני בן 69 ומרותק לכיסא גלגלים. בשנת 1985, הוא, אשתו ו-11 מחבריהם חגגו את יום הנישואים ה-36 שלהם על סיפון ספינת התענוגות האיטלקית 'אכילה לאורו' כשזו נחטפה ע"י מחבלים פלסטיניים. קלינגהופר נלקח הצידה, נורה באכזריות ונזרק למים בכיסא הגלגלים שלו.

את האופרה המבוססת על האירועים הללו הלחין ג'ון אדמס, והלבריתנית הייתה אליס גודמן, יהודייה שהמירה את דתה ומשמשת כיום ככומרית בכנסיה האנגליקנית.

האופרה נקראה בכוונה תחילה "מותו" – ולא רציחתו – של קלינגהופר, ומתיימרת לייצג את "שני צדי המשוואה". המנהל הכללי של ה'מטרופוליטן אופרה', פיטר גלב, אמר שג'ון אדמס ביקש "להבין את החוטפים ואת מניעיהם, ולחפש אנושיות בטרוריסטים כמו גם בקורבנות" ולאפשר "לקהל להתגושש עם השאלות הכמעט חסרות מענה המתעוררות מהקונפליקט הזה, שנדמה שכמעט ואינו נגמר, והדפוס של פעולות אלימות נתעבות". במילים אחרות: להציג את הרוצחים ואת קורבנותיהם בשקילות מוסרית. ואכן, ג'ון אדמס היה כנה בנוגע לאמנותו לפיה "במדינה הזו, כמעט ואין אופציה לצד השני, אין מקום לנקודות המבט הפלסטינית".

סצנת הפתיחה חולקת כבוד לטרוריסטים. מול רקע של קיר שעליו כתובת גרפיטי המכריזה "ורשה 1943, בית-לחם 2005" נראים יהודים חבושי כיפות ועטויי כיסויי ראש העולים לבמה ושותלים עצים על אדמה המתוארת לקהל כשטח ערבי. המקהלה הפלסטינית שרה, "בית אבי נהרס ב-1948 כשהישראלים עברו ברחוב שלנו". הפלסטינים שרים, "אנו חיילים הנלחמים במלחמה. איננו פושעים ואיננו ונדלים, אלא אנשי חזון".

מלבד האנטישמיות והאנטי-ישראליות המובעות ברציחתו של יהודי אמריקני, המחבל הראשי אף אומר, "בכל מקום בו נאספים בני אדם עניים, יוכלו הם למצוא יהודים משמינים. אתם יודעים כיצד לרמות את התמים, לנצל את הבתולות, לזהם את המקומות שאותם סחטתם, להשמיץ את אלו שאותם רימיתם, ולהפר את חוקיכם שלכם בעבודת אלילים". בשלב מסוים, מנהיג הטרוריסטים נוהם כלפי קלינגהופר, "אמריקה היא יהודי אחד גדול". מה הקשר בין יהודי אמריקני נכה לבין טענותיהם של מחבלים פלסטיניים כנגד ישראל?

לאחר שצפו באופרה, בנותיו של קלינגהופר, אילסה וליסה, הביעו "זעם בנוגע לניצול של הורינו והרצח בדם קר של אבינו". הן טענו שהאופרה "מסלפת את רצח אבינו ע"י טרוריסטים, ומנסה לבצע רומנטיזציה, רציונליזציה ולגיטימציה ולהסביר את הרצח".

כיצד יכול כל בן אנוש הגון להצדיק העלאה של אופרה שמבצעת רציונליזציה לטיעוניהם של מבצעי פשע שנאה מחליא שכזה? קשה להאמין שהפקה שכזו יכולה להתקיים ב-2014 בניו יורק ה"מתורבתת" מבלי שתעורר מחאה משמעותית. ההתבטאויות האנטישמיות שהאופרה מכילה יכולות היו בקלות להופיע ב'דר שטירמר", העיתון הנאצי ששימש כבימה להלקאת יהודים.

האם ניתן היה לדמיין ש'האופרה המטרופוליטנית של ניו יורק' הייתה מציגה הפקה, שבשם החופש האומנותי מבצעת הומניזציה או רציונליזציה לגזענותם של המאמינים בעליונות האדם הלבן או של הומופובים? או אופרה שבה מתבצע לינץ" באפרו-אמריקנים לצד הצדקה או הומניזציה של אנשי ה'קו קלוקס קלן' שביצעו את המעשה? או אפילו אופרה המשחזרת את ליל הבדולח תוך רציונליזציה של הטירוף האנטישמי של הנאצים?

לא ניתן להעלות על הדעת שכל קבוצה אתנית או דתית אחרת הייתה זוכה ליחס שכזה. אך אבוי, בכל הקשור לישראל וליהודים, אפילו בארה"ב, כיום – הכל מותר.

האופרה עלתה לראשונה בבריסל ב-1991 ובמקומות שונים בארה"ב. היא בוטלה לאחר פיגועי ה-11/9 בבוסטון, אך ב-2014 – ה'מטרופוליטן אופרה' קבעה השקה גלובאלית גדולה. בנוסף להופעות בניו יורק ובלמעלה מ-70 תיאטראות בארה"ב, התוכנית הייתה לשדר את ההפקה סימולטנית ב-2,000 תיאטראות ב-66 מדינות – לקהל פוטנציאלי של מיליוני צופים.

למרבה הפלא, הארגונים היהודים-אמריקניים המובילים נמנעו מכל מחאה. להוציא את הזעקה הנמרצת שהקימו 'ארגון ציוני אמריקה', 'הוועדה לדיוק בדיווח המזרח התיכון באמריקה' (CAMERA), 'מרכז שמעון ויזנטל', גופים קטנים יותר ואנשים עצמאיים, נדמה שלאף אחד לא היה אכפת.

ואכן, יהודים "ליבראליים" בולטים אף שיבחו את האופרה. הרב גארי ברטון-גרנטור, סגן הנשיא לענייני פילנתרופיה של 'התנועה היהודית הרפורמית' העולמית, הצהיר ש"ניסיון לתאר את שני הצדדים ולהראות שלא מדובר במפלצות, אלא בבני אדם שביצעו מעשים איומים בכדי לקדם את מטרתם, מוכיחה כי מדובר היה באירוע מזעזע. אם באמצעות ההפקה הזו, השאלות הללו שוב מתעוררות, האם מדובר בדבר לא טוב? יש צורך לקיים דיונים". אוי! אם יש עלינו עול שכזה של יהודים המתיימרים להיות מנהיגים רוחניים ומסוגלים להשמיע ניבולי פה שכאלו בנוגע לרוצחי יהודים, שאלוהים יעזור לנו.

'הליגה נגד השמצה' (ADL) החליטה "להתערב", אך הדגישה שהיא לא תפנה להפגין. לבסוף, הארגון הכריז בניצחון שהוא הצליח להגיע ל"פשרה": התכנייה תכלול הצהרה המבטאת את מורת רוחן של בנותיו של קלינגהופר על האופן בו האופרה מנצלת את זיכרון אביהן, והוסכם שההפקות הסימולטניות לא תתקיימנה, וזאת משום שהאופרה מכילה תוכן "רגיש שעלול להחריף את האנטישמיות, וזאת במיוחד באירופה.

ה-'ADL' שב והכריז בגאווה שהוא לא התערב בחופש האומנותי ולא קרא לביטולן של ההופעות, אך הוא הביע סיפוק מכך שה'מטרופוליטן אופרה' בחן מחדש את עמדתו והחליט מיוזמתו (כך במקור) שלא לחשוף קהל גלובאלי עצום להופעה.

הדבר בלתי ייאמן. מדוע ה-ADL לא קרא לביטול ההופעות בניו יורק? אם האופרה האנטישמית המהללת רוצחים איננה ראויה לקהל רחב יותר, מדוע שהיא תוצג בניו יורק?

בעבור הממסד היהודי, ובמיוחד ארגון כמו ה-ADL, להתאפק מגינוי הופעה שכזו משום שהדבר מתערב בחופש האומנותי, מהווה שקיעה לרמות הנמוכות ביותר של קורקטיות פוליטית פסאודו-ליבראלית. כיצד ניתן ליישב בידור בקנה אחד עם הצדקת רצח ופשעי שנאה מוחלטים?

האופרה מהווה סטייה ועלבון, לא רק כלפי היהודים אלא לכל האמריקנים וכל בני האדם ההגונים המתנגדים לטרור ולגזענות. אין לה כל השלכה על האמיתות של הקונפליקט הישראלי-ערבי או על הטענות לכאורה של הפלסטינים, שעליהן ניתן לדון במישורים אחרים.

אם המנהיגים היהודיים מרגישים שהם אינם יכולים להשמיע את קולם בנושאים שכאלו, הם בוגדים בתפקידם ונסוגים אל עבר תפקיד ה"עבריים המפוחדים" שאותו מילאו היהודים האמריקניים בשנות ה-30.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann