איזי ליבלר

בריטניה הבוגדנית וישראל

דיוויד קמרון אם רג'פ ארדואן

Perfidious Albion and Israel [1]

יהודים בריטיים רבים, ובמיוחד אלו הבאים במגע יומיומי בעיקר עם יהודים אחרים, מבודדים לרוב מעימותים אנטישמיים ישירים ועל כן אינם מעריכים כיאות את השלכות הדמוניזציה הבלתי פוסקת של ישראל על מעמדם בחברה.

אך הם נמצאים במצב של הכחשה וחיים בוואקום, וזו הסיבה שדווקא צופים מבחוץ יכולים להבחין בצורה טובה יותר בהתדרדרות מעמדם של היהודים בממלכה המאוחדת והורדתם לדרגה של מנודים כמעט.

המדד העיקרי הוא התקשורת- האלקטרונית וגם הכתובה, אשר עוינת כיום את ישראל בצורה כה עקבית עד שמאמר ניטרלי או חיובי יהווה היום סיבה לחגיגה.

האווירה הרעילה התפשטה כעת גם למרחבי הבידור. צפיתי בלונדון בפרק הסיום של "ההבטחה", דרמה בארבעה חלקים המשודרת בזמן צפיית שיא בערוץ 4 ואשר סוקרת את ההיסטוריה של מדינת היהודים, מעת לידתה ועד ישראל של ימינו. אני מסופק אם הפקה כלשהי במדינות המערב התייחסה אי פעם לישראל בדעות קדומות כה זדוניות ובארס שכזה. כמעט כל יהודי זוכה בה לדמוניזציה ומוצג כמפלצת חסרת לב ודו-פרצופית.

הדרמה מתמקדת בחייל בריטי אשר היה עד לזוועות מחנות ההשמדה של הנאצים ובהמשך שירת בכוחות המנדט בתקופה שבה נולדה מדינת ישראל. נכדתו, גיבורת הסדרה, עדה לאכזריות ישראלית המכוונת כנגד ילדים ונשים פלסטינים שוחרי-שלום. הסדרה נחתמת בקביעתו המתייפייפת של החייל הבריטי בדימוס הקובע לעת זקנה כי על אף מחנות ההשמדה הנאציים, הקמתה של מדינת ישראל הייתה אירוע נורא אשר הביא לעקירתו של העם הפלסטיני. האירועים ההיסטוריים מעוותים לחלוטין; יהודים עשירים חוגגים בזמן שערבים חפים מפשע נטבחים; צלף יהודי רוצח ילד ערבי צעיר במכוון וחייל ישראלי מתעלל ללא הרף בפלסטינים קשישים.

לבמאי היהודי, פיטר קוסמינסקי, הייתה החוצפה להודיע לתקשורת כי המחקר שהתקיים טרם ההפקה המחיש כי, מלבד במקרה של ארה"ב, ישראל בזבזה את החמלה שהפיקה מהשואה וכי כיום היא "מבודדת, מעוררת חרדה ומתועבת במידה שווה". הכתוביות שבסוף הסרט מדגישות  כי יהודים וישראלים רבים לקחו חלק בהפקה.

החשש שלי הוא כי "ההבטחה" תשמש כפורצת דרך לדרמות עתידיות שבהן ישראלים ויהודים יוצגו כנבלים מתועבים.

המצב באוניברסיטאות ממשיך להתדרדר. קמפיינים להחרמה, שלילה ולסנקציות כנגד ישראל מהווים את סדר היום העיקרי. סטודנטים יהודים רבים מאוימים על ידי האגרסיביות והאלימות של שמאלנים פרו-פלסטינים ושל ערבים.

הצביעות והמוסר הכפול של האוניברסיטאות הבריטיות קיבלו יתר תוקף כאשר נשיא בית הספר לכלכה של לונדון, סר אדוארד דיוויס, נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שנחשף שהאוניברסיטה קיבלה תרומות ענק ממשפחת קדאפי. האוניברסיטה גם אירחה את בנו של קדאפי, סעיף, אשר הואיל לשתף אותם באשר לתובנותיו על החברה האזרחית ועל זכויות אדם.

השנאה היוקדת כלפי ישראל נמשכת גם במערכת המשפט הבריטית. שופט אחד הרחיק לאחרונה לכת עד כדי זיכוי של שבעה פעילים אנטי-ישראלים אשר גרמו נזק בסך 300,000$ למפעל המספק כלי נשק לישראל. עילת זיכויים של הוונדליסטים הללו הייתה כי מעשיהם נועדו למנוע מישראל ביצוע של "פשעי מלחמה" נוספים אשר ניתנים להשוואה לאלו של הנאצים!

הממשלה ממשיכה במדיניות הבריטית הבוגדנית כלפי ישראל, כאשר השמרנים אינם מתנהגים באופן שונה מקודמיהם בתפקיד.

ב-2 למרץ נתן ראש הממשלה דיוויד קמרון נאום משמעותי לקהילה היהודית, שבה שיבח את תרומתה של הקהילה היהודית האנגלית, גינה את האנטישמיות, תיאר את עצמו כתומך במדינת ישראל ואפילו הכשיר את הציונות.

אך ברמת המדיניות באו"ם ובתוך הקוורטט ממשיכים הבריטים לעמוד בחוד החנית של הגינויים החד-צדדיים של ישראל. במהלך ביקורו בטורקיה, התחבב רה"מ על עמיתו הטורקי רג'פ ארדואן כאשר תיאר את עזה כ"כלא" וגם גינה את "מתקפתה" של ישראל כנגד המאווי מרמרה.

שר החוץ וויליאם הייג צירף את קולו לאלו המאשימים את ישראל בכל הבעיות באזור. בתגובה להפיכה במצרים, הוא גינה את ישראל על כך שהשתמשה ב"שפה לוחמנית", ושיבח את חבר הפרלמנט האנטי-ציוני ג'ראלד קאופמן על כך שנקט "קו נוקשה" בנוגע לתהליך השלום.

ואולם, קיים אור בקצה המנהרה. ראש הממשלה קמרון נתן לראשונה הצהרה בה הכיר בכישלונה של הרב-תרבותיות, וניתן לחוש ברתיעה ציבורית גוברת מן האסלאם הקיצוני ומן הטרור. למרבה הצער, אין זה מלווה בגישות חיוביות יותר כלפי ישראל וכלפי היהודים.

הקהילה היהודית נמצאת תחת מצור. נפגשתי עם מנהיגי ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה, אשר מנסים, עם כוונות טובות, להתמודד עם הסיטואציה הקשה. התרשמותי היא כי הם אינם מצליחים להתמודד עם האווירה העוינת, ועדיין נוטים להימנע מעימותים ומסתייגים מנקיטת פעולה ציבורית כל עוד נותרת ברירה אחרת. יחד עם BICOM, ארגון הממומן בנדיבות ואשר נוסד על מנת לקדם הסברה ישראלית, נראה כי הם נמצאים תמיד במצב של הגנה, מנסים באופן נואש להוכיח את נאמנותם לשמאל. הם אגרסיביים יותר כלפי הימין הפשיסטי הזניח מאשר אל מול האיום האמתי הנובע מהערבים ומהשמאל האנטי-ישראלי העוין. מבחינה פנימית, הקהילה היהודית נמצאת בצומת דרכים.

ראש "מועצת ההנהגה היהודית" הבלתי-דמוקרטית, מיק דיוויס, אשר עומד גם בראש UJIA, נחשף לביקורת רבה על כך שעודד את היהודים לבחון את ישראל בצורה ביקורתית. סגן נשיאה הלוחמני של הפדרציה הציוניית, ג'ונתן הופמן, נאלץ להסיג עצומה הקוראת להתפטרותו של דיוויס כאשר זה איים עליו בתביעת דיבה יקרה. הופמן הציע לדיוויס לערוך עימות וזכה להתעלמות ממנו. סמואל היאק, ראש הקרן הקיימת בבריטניה, התפטר מתפקידו במחאה ודיוויס זכה לביקורת רבה מחברים נוספים בוועד השליחים.

הממסד היהודי ממשיך להדגיש את היתרונות שבשמירת פרופיל נמוך ומעניקה חשיבות רבה לדיפלומטיות שקטה ולדיאלוג על פני הסברה ציבורית. אך ישנן קריאות ציבוריות הולכות וגוברות, ובראשן עומדת הפדרציה הציונית, הדורשות מהמנהיגים היהודים להיות תקיפים יותר בהסברה הפרו-ישראלית ובפעילות הציבורית שלהם.

גולת הכותרת של ביקורי הייתה מפגש עם קבוצת צעירים מוכשרים אשר הקימו, תחת הנהגתו של סאם ווסטרופ, גוף הסברה פרו-ישראלי חדש בשם "הקואליציה הבריטית למען ישראל". על אף התנאים הקשים וכנגד התנגדויותיהם של מספר מנהיגי סטודנטים יהודיים פרו-ממסדיים הנוטים כנגד עימותים, הם הצליחו להשיג תמיכה חברתית יוצאת דופן על ידי פעילויות ברחבי הממלכה. הם מגבירים באומץ את ההסברה הפרו-ישראלית בתקשורת העוינת, שם הם מצטרפים לענף המקומי של ארגון "Stand With Us" בהדיפת המתקפות האנטי-ישראליות.

עיתונאים בולטים בודדים הצליחו גם הם להשפיע רבות על המצב. העיתונאית הנודעת מלאני פיליפס, מחברת הספר הקלאסי "לונדוניסטן", אשר חשף את היקפו של האסלאם הקיצוני בליבה של החברה הבריטית. כעת היא נחקרת על ידי המשטרה על כך שהכעיסה קבוצה הנקראת "Muslims4UK" כאשר תיארה את רוצחיהם הערבים של משפחת ווגל כ"פראי אדם". למעשה, היא מהווה מגדלור באפלת המדיה וחושפת באומץ את ההתחסדות והצביעות של אלו הפוגעים בישראל. גם רובין שפארד, אשר אינו יהודי סבל באופן אישי מהתנהגותה האנטי-ישראלית האכזרית של "צ'טהאם האוס", אשר העסיקה אותו בזמנו, לאחר שפרסם ספר מבריק התומך בישראל. כיום הוא כותב בלוג נפוץ ויוצא מן הכלל העוסק בענייני המזרח התיכון.

למרבה הצער, הפעילויות הטובות ביותר זוכות לעיתים קרובות לגינויים מהממסד היהודי. הן מסווגות כקיצוניות ומואשמות בכך שהן פוגעות במוניטין של הקהילה היהודית. מי ייתן ופעילותיהם ימשיכו לאורך זמן.

ileibler@netvision.net.il [2]