במינכן המהדהד של אובמה, ישראל איננה צ'כוסלובקיה

Print This Post

Obama's Munich Reverberates but Israel is no Czechoslovakia

לאחר שעיכלנו את ההלם שהורגש אחרי כניעתו של אובמה בפני האיראנים, הגיע הזמן להתמודד עם האמיתות הקשות ולתכנן את העתיד.

ישנה התפכחות כלשהי בהבנה לפיה למרות שהתמיכה הציבורית האמריקנית נמצאת בשיא של כל הזמנים, ממשל אובמה התנהג בערמומיות, שיקר ולמעשה, בגד בישראל. הוא נהג באופן דומה כלפי בנות בריתו הוותיקות בעולם הערבי, ורמס את תקוותיהם של אותם איראנים שביקשו להשתחרר מן העריצות האכזרית של משטר האייתולות הפנטי. אלא אם כן האייתולה חומייני יהפוך בדרך נס את עורו ויתכחש לשנאת הזרים חסרת הרחמים שלו, מורשתו של אובמה תהיה זו של נשיא אמריקני שהוביל לפיוס עם המשטר הפונדמנטליסטי האסלאמי הברבארי ביותר בעולם.

אל לנו לטעות. הפונדמנטליסטים האסלאמיים הרצחניים השולטים באיראן הם הנאצים של זמננו, החמושים בנוסף באמונות משיחיות. בדומה לנאצים, גם הם שואפים לכפות את האידיאולוגיה השטנית שלהם על העולם כולו, והם מכריזים בגאווה על יעדיהם להבסת "השטן הגדול" (אמריקה) ולמחיקת "הכלב חולה הכלבת של האזור" (ישראל) מן המפה.

ההקבלות להסכם מינכן מ-1938, אז המעצמות הגדולות פייסו את היטלר, הולמות עד כדי כאב. אך כפי שציין נכונה ברט סטיבנס מה-וול סטריט ג'ורנל, צ'יימברלין פייס את היטלר כאשר בריטניה הייתה חלשה ולא מוכנה. אובמה נכנע בפני האיראנים מעמדה של כוח, בעת שהסנקציות איימו לערער את משטרם.

כמו כן, אובמה כשל בהפקת הלקחים הראויים לאחר מתן האמון בצפון קוריאנים הדו-פרצופיים. למרבה האירוניה, הוא אף הטיל את האחריות ל-12 החודשים הראשונים של המשא ומתן החשאי עם האיראנים על וונדי שרמן, אותה בכירה במחלקת המדינה שהובילה את המו"מ בכישלון הקוראני.

גישתו של אובמה בוודאי לא הייתה אימפולסיבית. היא משקפת את פילוסופיית העולם השלישי שגיבש תיכף לאחר בחירתו מחדש. בזמנו, מטרותיו המוצהרות היו להפחית את המעורבות האמריקנית ברחבי העולם, לחדול מן המלחמה כנגד האסלם הפונדמנטליסטי, ו"להושיט יד" למדינות עוינות – ובאופן מיוחד לאיראן. מאז, הוא יישם את האסטרטגיה שלו במעשים שכללו בתחילה את השפלתה של ישראל, הימנעות מעמידה לצד בעלות ברית ותיקות בעולם הערבי, ותמיכה בכיבוש מצרים ע"י האחים המוסלמים.

בפורום ג'נבה, שני הצדדים השיגו את מטרותיהם. אובמה ושותפיו, שהיו מוכנים לוותר בכל התחומים כמעט ברצונם הנואש להגיע ל"הסכם", הצליחו לעשות כן. האיראנים, מצדם, זכו ללגיטימציה כמדינת סף גרעינית, וזאת מבלי שוויתרו על דבר בעל ערך ותוך שהם זוכים לשטף של מיליארדי דולרים. כפי שהכריז בניצחון הנשיא האיראני חסן רוחאני, "שש המעצמות הכירו בזכויות הגרעין של איראן… משטר הסנקציות התחיל להיסדק". האיום החוזר ונשנה של אובמה בנוגע להפעלת האופציה הצבאית כמוצא אחרון איבד לחלוטין מאמינותו, והאיראנים חשים רגועים כי ישראל איננה יכולה לפעול כל עוד הם "נושאים ונותנים" עם ארה"ב.

כעת, ישראל מואשמת בחרחור מלחמה, וזאת למרות העובדה שמרבית הסכנות הטמונות בעימות מוטלות על כתפיה, ועל אף שהיא קיוותה כי ניתן יהיה להפעיל לחץ על האיראנים לנסיגה באמצעות הסנקציות, וללא צורך לפעול באופן צבאי. המציאות היא שפיוס המשטר האכזרי הזה ע"י אובמה יוביל רק לעידוד הפנטים הרדיקאליים, שמטרתם המוצהרת הינה כפיית חוקי השריעה ברחבי העולם, דבר שכמעט ומבטיח מלחמה עתידית.

לישראל עמד המזל בכך שראש הממשלה בנימין נתניהו ניווט את הספינה במהלך המשבר הזה, וזאת למרות המגבלות הנסיבתיות שעמדו בפניה. הקמפיין הגלובאלי האפקטיבי שלו כנגד איראן גרעינית עורר ללא כל ספק את כפיית הסנקציות הגלובאליות על איראן, והוא שמנע מהם להשיג את מטרותיהם בשקט.

ביקורו של אובמה בישראל במרץ האחרון, וכן התחייבויותיו החוזרות לפיהן ישראל תוכל לסמוך עליו שימנע מהאיראנים לפתח פצצה גרעינית, עודדו את נתניהו להסכים לוויתורים משמעותיים בפני האמריקניים, ובתוכם השחרור חדל-האישים והבלתי-פופולארי של רוצחים במטרה "להניע" את הפלסטינים להשתתפות בשיחות השלום.

בגידתו של אובמה הפתיעה בוודאי את נתניהו. בתגובה, הוא התווה את עמדתה של ישראל וחשף את הסכנות הטמונות בהסכם, ביודעו כי הדבר יכעיס את האמריקנים ואת שותפיהם, שהיו מצויים במצב של אופוריה עם ההסכם החד-צדדי שלהם והובכו ע"י חשיפת האימפוטנציה שלהם.

בתגובה לקריאות התיגר שהגיעו אפילו מתוך מפלגתו שלו, אובמה הזמין את ישראל להיות מעורבת בתפקיד מייעץ בכל הקשור לשיחות העתידיות. כמענה לכך, נתניהו ריכך במעט את הטון שלו, והתרכז בהסתת תשומת הלב לדרישות המינימום להסכם סופי עם האיראנים – וזאת למרות העובדה שהוא מודע לכך שהשפעתה של ישראל על התוצאה הסופית תהיה שולית.

על אף הביקורת מצד יריביו הפוליטיים ומתוך התקשורת העוינת, כל הסקרים מצביעים על כך שהציבור הישראלי תומך באופן מכריע בביקורתו של נתניהו כלפי הממשל האמריקני.

היכן מותיר מצב העניינים הנוכחי את "הקשר הבלתי-מעורער" בין ארה"ב לישראל? אין ספק כי מערכת היחסים הפכה מתוחה, וזאת בזמן שהנשיא אובמה החשיב את ישראל כמכשול במסע "הושטת היד" שלו לעבר איראן.

ואולם, למרות האפשרות הסבירה לפיה ניתקל בעימותים סוערים נוספים בעתיד הקרוב, הערכים המשותפים הייחודיים שחולקים הישראלים והאמריקנים ימנעו כל משבר אמתי. התחושות הרווחות כלפי ישראל מעולם לא היו חיוביות יותר מהיום, וקיימת כל תקווה לפיה על אף המתיחות הנוכחית, קול העם יבטיח כי ישראל ואמריקה תשמרנה את מערכת היחסים שלהן, וכי האמון המסורתי ששלט בעבר בין שתי המדינות יחזור ויבוסס בעתיד.

תקווה זו מחוזקת ע"י העובדה שלמרות כל המתיחויות, ממשל אובמה מעולם לא הפסיק לבקש לשכנע את האמריקנים כי הוא יעמוד כל העת מאחורי ביטחונה של ישראל. למעשה, הוא חיזק את התמיכה הצבאית בישראל.

ארה"ב ממשיכה להיות חיונית להישרדותה של ישראל. כמובן שעל ישראל להפוך לעצמאית יותר ולתור אחר שותפים נוספים. אך כל הצעה לפיה רוסיה, סין או כל מדינה אירופאית יוכלו להחליף את ארה"ב אינה מתקבלת על הדעת.

שימור התמיכה מצד הציבור האמריקני ומצד הקונגרס ידרוש דיפלומטיה עדינה מצד ישראל, וכן את תמיכתם האקטיבית והנחושה של מנהיגים יהודים אמריקניים וקבוצות נוצריות פרו-ישראליות. בעבר, תומכיה של ישראל היו ביסודו של דבר מסונכרנים עם הממשל. אך כיום, המצב הוא שונה.

כבר כעת, ממשל אובמה מפעיל לחץ על מנהיגי הארגונים היהודיים שלא "לטלטל את הספינה". חלק ממבקריו כבר מוצאים מקבילות בין ההפחדה וההשתקה שנקט רוזוולט כנגד מנהיגים יהודיים במהלך השואה, לבין מאמצי הממשל לרסן את ההנהגה היהודית.

באווירה זו, האשמות אנטישמיות מכוערות מתחילות לעלות לפני השטח. היהודים מואשמים בנאמנות כפולה ובחרחור מלחמה, ובכך שהם מבקשים "לגרור את אמריקה למלחמה נוספת".

עד לאחרונה, איפא"ק והארגונים היהודיים המרכזיים, דוגמת ועידת הנשיאים, הוועד היהודי אמריקני, הליגה נגד השמצה, הקונגרס היהודי העולמי ופעילים יהודים בולטים, נמנעו באופן החלטי מן הלחצים לתמיכה בעמדת הממשל. הם אף השמיעו ביקורת קולנית בכל הקשור לכניעה מול איראן. אפילו אלן דרשוביץ, מתומכיו היהודיים הנאמנים ביותר של אובמה, הזהיר כי הדבר עלול להתגלות "כמשגה גורלי אדיר ממדים", אשר "ייתכן ויהפוך לרגע צ'יימברלין" בעבור הנשיא.

אך עתה, הביקורת היהודית הפכה דוממת יותר. מנכ"ל איפא"ק, הווארד קור, קרא לתומכי הארגון לחדול מביקורת כלפי הנשיא אובמה וממשלו, ולרכז את מאמציהם אך ורק בקריאות להגברת הסנקציות. הוא הגן על גישתו מן הטעם שהסכם ג'נבה היווה בסך הכול "חילוקי דעות אסטרטגיים" עם ישראל בנוגע לאופן בו יש למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני. תומכיו טוענים כי על אף שייתכן ואובמה בגד באמונה של ישראל, הוא הונה את כל בנות בריתו באזור.

באופן פרטי, חלק ממנהיגי הממסד היהודי מזהירים כי עימות ישיר עם אובמה עלול להוביל לתוצאות שליליות בעבור מערכת היחסים האמריקנית-ישראלית. כמו כן, הם טוענים – באופן שגוי – כי הישראלים עצמם חלוקים בנושא.

הם מצדיקים את גישתם בהתייחסות לעייפותו של העם האמריקני ממלחמות, ובדאגה כי הבדלנות נמצאת במגמת גידול גם ברמת הקונגרס. הם טוענים כי רק היהודים האמריקניים המתנגדים בנחישות לאובמה מקדמים ביקורת פתוחה של הנשיא, ושמרביתם מוכנים לחכות ולראות.

המנהיגים היהודיים ניצבים ללא ספק גם מול לחצים מצד חברי הארגונים והתורמים הליבראליים, והם חוששים כי במידה וייתפסו ע"י הממשל כישירים ובוטים מדי, תימנע מהם הגישה והם יוסטו לשוליים.

כך, ארגון ציוני אמריקה (ZOA) בראשות מורט קליין התגלה כארגון העיקרי שממשיך לגעור בממשל על כך שנטש את ישראל. כמו כן, הוא נזף פומבית באיפא"ק על "דבריו הפזיזים והמטרידים ביותר, המנוגדים לעמדתה של ישראל… ההסכם עם איראן מהווה התכחשות לצורך לעצור את איראן… עלינו להתנגד לו באופן חד-משמעי ולומר מדוע באופן חזק וברור, ולא לברבר בנוגע למחלוקת קטנה ותו לא".

לאחר הגינוי של איפא"ק מצד ה-ZOA, ראש הליגה נגד השמצה, אייב פוקסמן, שתמך קודם לכן בגישה השקטה של איפא"ק, הצהיר באופן נחרץ כי הוא "מתבייש בכניעת ממשלתנו בפני הסחטנות האיראנית". הוא תיאר את השיחות החשאיות של ארה"ב עם טהרן כ"הפרה של מערכת היחסים המיוחדת עם ישראל".

ואולם, את מכלול האירועים האחרונים יש לבחון בפרספקטיבה הראויה. בעוד שניתן לקבוע באופן סביר כי ארה"ב ובנות בריתה מחיות מחדש את תסריט מדיניות הפיוס שנקט צ'יימברלין, ישראל של היום רחוקה מלהיות צ'כוסלובקיה של 1938. היא איננה מדינה צמיתה, והיא לא תסכים שיקריבו אותה על המזבח במטרה לרצות את יורשי הנאציזם.

צה"ל מהווה כיום את הכוח הצבאי העצמתי ביותר באזור, וביכולתו לבלום מתקפה משולבת מצד כל יריביו. שכנינו- מצרים וסוריה, שקועות בבעיות פנימיות – וארגוני הטרור של חמאס וחיזבאללה טובעים במשבריהם שלהם. בכל הקשור לאיראן, ערב הסעודית ומדינות המפרץ יתמכו באופן דומם בישראל.

זאת ועוד, אמריקה היא מבין מדינות העולם הבודדות שאזרחיה מצפים ממנהיגיה להיות מונחים ע"י ערכי המוסר ולא ע"י ריאלפוליטיק. דבריהם של הנשיא אובמה ומזכיר המדינה ג'ון קרי בפורום סבן, שבהם שיבחו את ישראל באופן משתפך ושבו והצהירו על המחויבות האמריקנית לעמוד לצדנו, משקפים את הערכים המשותפים ואת התמיכה שלה זוכה ישראל בקרב הציבור האמריקני.

למרות המתיחויות הנוכחיות, דיפלומטיה רגישה, נחושה וממושכת והאינטרס המשותף למיגור האסלאם הפונדמנטליסטי יובילו לבסוף לשימור מערכת היחסים עם ארה"ב. יש לקוות כי ממשל עתידי וידידותי יותר ישקם גם את האמון בין שתי המדינות.

אך כיום, בדומה לעבר, אל לנו להכפיף את ביטחוננו לכל צד שלישי. עלינו להכיר בכך שכמוצא אחרון, נוכל לסמוך רק על עוצמתנו שלנו ועל יכולתנו להגן על עצמנו.

ilebler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann