בחינה מחדש של הכחשת השואה

Print This Post

כוכב יהודי

גירסת מאמר זה באנגלית: Rethinking prosecution of Holocaust denial

רגיש הנושא ככל שיהיה, זה עשוי להיות הזמן המתאים לשים בצד דעות קדומות, לדון בצורה רציונאלית בערך שבהוצאת מכחישי שואה מחוץ לחוק, ולהעריך האם אין זה גורם למעשה לתוצאות הפוכות.

הנושא עלה לכותרות בעולם לא מזמן כאשר אזרח אוסטרלי יליד גרמניה, פרדריק טובן, נעצר בעת שהיה במעבר בין טיסות בנמל התעופה הית’רו, ועוכב עד אשר בתי המשפט בבריטניה יקבעו האם יוסגר לגרמניה כדי לעמוד לדין כמכחיש שואה. טובן, המתגורר באוסטרליה, הוא ותיק בתחום. הוא השתתף ב’ועידת’ השואה של אחמדינג’אד וכבר שהה שבעה חודשים בכלא הגרמני כמכחיש שואה.

אף על פי שבאוסטרליה אין חוקים נגד הכחשת השואה, בתי המשפט הורו לטובן להפסיק לפרסם חומר אנטישמי באתר שלו, כזה המתאר את השואה כ’עלילת הדם המזוהמת ביותר בעולם’ משום שהוא מפר את חוק הגזענות. טובן סרב לציית להוראת בית המשפט, ואם יימצא אשם בזילות בית המשפט הוא עשוי לרצות עונשים חמורים בשובו לאוסטרליה.

עלי להדגיש שאינני תומך בחופש ביטוי חסר גבולות, ותמיד העדפתי חקיקה המיועדת לרדוף את אותם אלה המפיצים שנאה על בסיס דתי או גזעי נגד אחרים. עם זאת, קשה ככל שיהיה לשרטט קו מפריד, צריך לנסות ולהבחין בין רדיפת אלה שמסיתים נגד אנשים אחרים לבין אלה המבטאים דעות שקריות – מגונות ככל שיהיו. אין בכך כדי לטעון שיש דבר הנקרא הכחשת שואה ‘תמימה’. גם תחת יומרות של ביקורת היסטורית, מדובר בערימת שקרים נבזיים שנוצרה בידי אנטישמים, במטרה לפגוע במעמדו של העם היהודי על ידי האשמתו כי בדה את השואה כדי לנצל את הסימפתיה וכך לקבל יחס מועדף.

אך בעוד אני מודע למורכבויות שבהבחנה הדקה בין הסתה לשנאה ורביזיוניזם באשר לשואה, אני נוטה כעת לכיוון העמדה לפיה נקיטת אמצעי ענישה הכוללים פעולה משטרתית או תביעה פלילית מול מכחישי שואה, לבסוף יוצרת יותר נזק מאשר תועלת. ישנם כמובן יוצאים מן הכלל; גרמניה ואוסטריה, בהן נהגו ויצאו לפועל מעשי הרצח הנתעבים ביותר בהיסטוריה האנושית. כאן, מוצדק לראות במכחישי שואה פושעים פליליים.

למרבה המזל היום, מכחישי השואה בחברה הנאורה בכל מקום נחשבים כולם לתימהונים ושרלטנים.

אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שהאמת ההיסטורית בנוגע לשואה היא מכרעת, ומשקפת את רצח העם המתועד בצורה המקיפה ביותר בכל הזמנים.

גורם נוסף היא רמת ההנצחה של השואה בעולם הדמוקרטי, שהתעלתה מעל לכל ציפיותינו. בעשורים שמיד לאחר מלחמת העולם, הנצחת השואה הייתה כמעט בלבד נחלתם של היהודים, שהתאבלו על אחיהם הנספים. אך היום כמעט כל ממשלה דמוקרטית הפכה את הנצחת השואה לממוסדת, ובמקרים רבים גם השקיעה משאבים כספיים רבים ללימודי שואה בתוכנית הלימודים הממלכתית. חלק מהמדינות אף קבעו יום זיכרון לשואה. מוזיאונים, תעשיית הסרטים והתקשורת מתייחסים לנושא בהתמדה.

אין ספק שלמרות המאמצים אחוזי הטירוף של אנטישמיים, נעשים מאמצים במדינות המערב להבטיח שהדור הצעיר יהיה מודע לשאיפה הנאצית להשמיד את העם היהודי, ולצורך לעמוד על המשמר ולהתכונן להתמודד מול יוזמות ג’נוסייד חדשות בעתיד.

כתוצאה מכך, הכחשת השואה בעולם הדמוקרטי הפכה למעשה לתופעה שולית. לאמיתו של דבר, האנטישמיים המתוחכמים ביותר במערב נוטים לבדל את עצמם ממכחישי שואה, כשהם מבינים שהחבירה לאותם שרלטנים ברורים שוללת את האמון בהם ואת ההשפעה של מה שהם אומרים.

מעבר לזירה האסלאמית שלו, גם נשיא איראן אחמדינג’אד פגע בקמפיין שלו לדה-לגיטימציה של ישראל, כאשר הוא החל להטיל ספק בקיומה של השואה. היום, מכחישי השואה המתוחכמים יותר הם הרבה יותר אפקטיביים כשהם מנסים לעוות, להפחית מהחשיבות או למזער את מימדי השואה מאשר להכחיש ממש את קיומה.

המודעות לשואה הגיעה לרמות כאלה, שרבים מאיתנו היו מייחלים לכך שלפחות מעט מהדאגה והמאמצים המושקעים בהנצחת רצח ששת מיליוני אחינו, היו מופנים לששת המיליונים החיים במדינה היהודית, שהיום עומדים מול אותה שנאה שסללה את הדרך לנאציזם.

כואב להבחין בכך שרבים בעולם המערבי, הטוענים שנפגעו ביותר בשואה, הם כעת בחזית המנסה ליצור דמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל.

מוזר אף יותר שהאויבים המרים והנחושים ביותר של ישראל והיהודים, משתמשים בהיפוך של השואה (ולא הכחשה) כסיבה לפגוע במדינה היהודית. למעשה, שוב ושוב אנו עדים לאויבי העם היהודי כשהם מבצעים דמוניזציה של הישראלים, ומאשימים אותם בהתנהגות של נאצים. הערבים הם מוציאי הדיבה המרכזיים בנושא זה, והדבר מודגש בספריהם, בסרטים, בתקשורת ובקריקטורות הנפוצות ללא הגבלה במדינות המוסלמיות ה’מתונות’ לכאורה כמו מצרים, כמו גם במדינות הקיצוניות הנקלות.

מה שהופך זאת למוזר אף יותר הוא שלאותן מדינות מוסלמיות שקלטו את הכחשת השואה כמרכיב מרכזי בקלחת השנאה נגד יהודים, כעת יש את החוצפה לגייס את הפיכת השואה לנושא פלילי בתור תקדים כדי לפתח מתקפה חדשה, וזאת כדי להגן על עצמן מביקורת כלשהי.

הן מנסות ללחוץ על ממשלות דמוקרטיות לקבוע חקיקה חדשה שתהפוך כל גינוי כלפי האסלאם, מנהגי האסלאם ואף חוק השריעה (ההלכה המוסלמית) לעילה לתביעה פלילית.

החלטות בנושא זה כבר הועברו בעצרת הכללית של האו”ם.

התפתחויות אלה מדגישות את הצורך שלנו לבחון מחדש את גישתנו בנוגע לרדיפת מכחישי שואה. על ידי הפיכתם לפושעים של אלה המקדמים דעות כאלה, אנחנו לא רק הופכים אותם לקדושים מעונים על מזבח חופש הביטוי, אלא גם מאפשרים להם לטעון שכוחם של היהודים מונע מהם להפגין את האמת של הדוקטרינה האפלה והמעוותת שלהם.

לצד שפע הראיות השוללות את הבסיס להכחשת שואה, האווירה היום בעולם הדמוקרטי מאפשרת לנו לראות כשרלטן את כל מי שמקדם את העיוותים ההיסטוריים האלה. פרט לכך, אין שאלה שהתקשורת ואמצעי החינוך הם הרבה יותר אפקטיביים מהמשטרה ומבתי המשפט בנטרול אותם מופרעים פתולוגיים.

זה בא לידי ביטוי בתביעת הדיבה ב-1966 בלונדון נגד דברה ליפשטט על ידי מכחיש השואה הנודע דייויד ארווינג. ליפשטט זכתה במשפט בסנגוריה מדהימה ושללה את האמון לחלוטין בארווינג, שנחשף בפני התקשורת העולמית כחוקר חסר ערך וכאנטישמי הזוי.

זה עמד בניגוד לתוצאת התביעה הפלילית נגדו בוינה, בה הוא נכלא אך התקשורת היללה אותו כקדוש מעונה למען חופש הביטוי, כאשר נושא הכחשת השואה הופך למשני.

היום במדינות דמוקרטיות אנו ניצבים בפני איומים חמורים בהרבה מצד אלה שביצעו היפוך של הכחשת השואה ועושים דמוניזציה של ישראל, על ידי הצמדת מדינת היהודים לנאצים, מאשר מצד אלה המקדמים את הטענה המטורפת כי השואה הייתה פנטזיה שנרקחה בידי יהודים ערמומיים.

תביעת מכחישי השואה בבתי המשפט הופכת אותם לקורבנות ומסיטה אותנו מהמאבק באנטישמיים, האתגר העיקרי העומד מולנו.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann