בדרך לרפובליקת בננות

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Banana republic

תיאור המצב הפוליטי הנוכחי כ"תוהו ובוהו" הוא לשון המעטה. בשנה האחרונה אפילו כמה מתומכי אריאל שרון נעשו מודאגים מסגנון המנהיגות הגס שלו, ומנטייתו להתנהג כאילו הממשלה היא אחוזתו הפרטית.

היוזמה האחרונה שלו חסרת תקדים: הוא ערער את יציבות מפלגתו, הליכוד, כדי להקים מפלגה חדשה שתורכב אך ורק ממועמדים שנבחרו בקפידה, המחויבים חד-משמעית לתמיכה בכל החלטה שיקבל בעתיד ויחליט ליישם.

לאמיתו של דבר, בנאום ההתנתקות שלו מהליכוד לא התייחס שרון כלל לסיבות הפוליטיות למהלך קיצוני כזה. במקום זאת, התרכז בנושא הפשטני: "החיים בליכוד נעשו בלתי נסבלים". הוא גם המשיך להטעות את אנשיו בלי בושה. עד לאחרונה הכריז בהדגשה יתרה שלא יהיו עוד נסיגות חד-צדדיות, אלא אם כן יפרקו הפלשתינים את תשתיות הטרור. בנאום ההתפטרות שלו הוא הודיע בנינוחות כי בכוונתו ליזום נסיגות נוספות מיישובים "מבודדים" שלא צוינו בשמם, "בהתאם למפת הדרכים", ואותת כי אין להתייחס ברצינות להתחייבותו הקודמת. אנו רשאים אפוא להניח כי שרון נמנע במתכוון משרטוט קווים מדיניים, מפני שקל הרבה יותר לתייג את חבריו לשעבר למפלגה כ"אנשי ימין קיצוני". ואכן, אחד מעוזריו הבכירים של שרון הרחיק לכת עד כדי הכרזה מפורשת ששרון יגלה את כוונותיו האמיתיות רק אחרי הבחירות.

כאמור, אין ספק שזהו מהלך חסר תקדים מצד מנהיג דמוקרטי: להשתדל להרוס את מפלגת השלטון, כדי להיפטר מהצורך המעצבן לקבל אישור מחבריה לפני נקיטת מדיניות חדשה.

אולם, על אף "המפץ הגדול" שחוללו שרון ופרץ, האווירה הפוליטית בקרב העם ממשיכה לפעפע מלל צדקני וצביעות. לא מעט חברי כנסת היו צפויים ללא ספק לתביעות פליליות אילו התגוררו במדינות מערביות אחרות. במבנה מאוס כזה, אין להתפלא כלל שהישראלים נעשו ציניים לחלוטין כלפי הפוליטיקאים וכלפי הבטחותיהם שאינן מקוימות.

למרבה הפרדוקס, הליכוד דווקא מבטא עמדות מרכז. המפלגה הכירה בכך שבהסכם שלום כולל לא יהיה עתיד ליישובים מבודדים באזורים צפופי אוכלוסייה פלשתינית, אלא אם כן יישארו תחת ריבונות פלשתינית – דבר שלא יעלה על הדעת כיום. למעשה, גם השלימו חבריה עם הרעיון של מדינה פלשתינית, ובלבד שתהיה מפורזת. חילוקי הדעות בין שרון למורדי הליכוד התרכזו בתזמון הוויתורים הטריטוריאליים – אם ייעשו חד-צדדית, או – כמו שהעדיפו רוב תומכי הליכוד – רק אחרי פירוק תשתיות הטרור. יש אמנם גם הבדלים בקשר לגבולות הסופיים, אבל את הסוגיות הטקטיות האלה אפשר היה לפתור בתוך מסגרת הליכוד.

במקרה הבלתי סביר ש'קדימה' תשיג שליטה מלאה בממשלה החדשה, שרון יימצא למעשה במצב שבו יוכל לנהל את המדינה כתזמורת של איש אחד. בתרחיש הסביר יותר, שבו 'קדימה' גורפת את מספר הקולות הגדול ביותר אך אין לה רוב, העבודה תהיה השותפה הסבירה ביותר לקואליציה. אבל בראש העבודה עומד היום עמיר פרץ, דמגוג פוליטי ויונה למהדרין שאין לו שום ניסיון בממשלה, בביטחון או בענייני חוץ. דעותיו קרובות למרצ יותר מאשר למפלגתו שלו, והוא הביע שאיפה נוסטלגית להפיח רוח חיים בהסכמי אוסלו.

מלבד זאת, משרד האוצר יוכל להימצא בשליטת עסקנצ'יק מיושן, איש איגוד מקצועי, שיחניק את הכלכלה. קשה מאוד להניח שרוב בוחרי 'קדימה' הפוטנציאליים יתמכו ביודעין בקואליציה שבה הוויתורים לפלשתינים יעלו על ההסכמה הכללית המקובלת כיום. הם גם לא יתמכו במפלגת העבודה כשותף קואליציוני, מפלגה השואפת למחזר את הסכמי אוסלו. התמיכה ב'קדימה' נובעת אפוא בעיקר מאמון עיוור בשרון.

בחירת שרון בלי להוציא ממנו קווים מנחים למדיניותו תמסד את הנטיות הנפוליאוניות של ראש הממשלה, שבעברו מצויה כבר הגרסה הישראלית המתפתחת לפולחן האישיות. יתר על כן, אם מסיבה כלשהי שרון לא יוכל להמשיך בתפקידו, "המפלגה" עלולה להתפורר.

אולם ההיבט המכוער ביותר בערבוביה הנוכחית הוא שהתהליך הפוליטי התנוון עד כדי תחרות על ג'ובים בשביל החבר'ה, ולא על סוגיות עקרוניות. המדיניות הוחלפה בדלתות סובבות, ובהבעת מחויבות למנהיג שיבטיח ג'ובים וקרבה לצלחת.

אזרחי ישראל זכאים לדרוש שכל המועמדים יציגו את מדיניותם – הכלכלית והביטחונית – במקום לשקר בציניות במאמץ להשיג קולות בתואנות כוזבות. הבחירות הקרובות צריכות להיות משאל עם על העתיד, ובעניין זה קלע הנשיא קצב למטרה כאשר קרא למפלגות ולמנהיגים הפוליטיים לא להסתיר את מדיניותם, אלא "להציג לבוחרים עמדות ברורות ואחראיות בכל הסוגיות העומדות על הפרק, ובכללן גבולות המדינה". עד כה נראה שבקשתו נפלה על אוזניים ערלות. אם המגמות המושחתות והלא דמוקרטיות לא ייבלמו, עצם היסודות של הממשל נתונים לאיום, ואנו נמצאים באמת בדרך להפוך לרפובליקת בננות.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann