לאחרונה סיימתי לקרוא את יצירת הראווה החדשה של ארי שביט, ׳My Promised Land׳ (׳הארץ המובטחת שלי׳). הספר הותיר אותי מאוכזב וכעוס. שביט הוא מבין העיתונאים המוכשרים והמלומדים ביותר בישראל. הוא ציוני נלהב וישראלי גאה, שלא ניתן לקרוא תיגר על הפטריוטיות שלו. תיאוריו היוצאים מן הכלל של ההיסטוריה והחיים בישראל זכו לשבחים מקיר לקיר, ואפילו קיבלו ביטוי בתקשורת הליבראלית האנטי-ישראלית. ספרו הנוכחי נבחר לאחד הספרים הטובים לשנת 2013 ע״י מדור הספרות של הניו-יורק טיימס.

ארי שביט: ביקורת והשפלה עצמית מבלבלת

Print This Post

arishavit1

Ari Shavit: Confusing Self-Criticism with Self-Debasement

לאחרונה סיימתי לקרוא את יצירת הראווה החדשה של ארי שביט, ׳My Promised Land׳ (׳הארץ המובטחת שלי׳). הספר הותיר אותי מאוכזב וכעוס.

שביט הוא מבין העיתונאים המוכשרים והמלומדים ביותר בישראל. הוא ציוני נלהב וישראלי גאה, שלא ניתן לקרוא תיגר על הפטריוטיות שלו.

תיאוריו היוצאים מן הכלל של ההיסטוריה והחיים בישראל זכו לשבחים מקיר לקיר, ואפילו קיבלו ביטוי בתקשורת הליבראלית האנטי-ישראלית. ספרו הנוכחי נבחר לאחד הספרים הטובים לשנת 2013 ע״י מדור הספרות של הניויורק טיימס.

בכדי לזכות בתמיכה הזו הוא שילם מחיר כבד. הוא כלל בספרו פרק אחד החורג באופן כה בוטה משאר חלקי הספר- הראויים כולם לשבח- עד שעולה החשד כי הוא נכתב במיוחד במטרה להשיג את תמיכת האליטה הליבראלית, שבעבורה השפלה של המדינה היהודית הפכה למרכיב מרכזי בדנ״א הליבראלי.

נדמה ששביט עשה מאמץ לרקוד על שתי החתונות בעת אחת במטרה לשאת חן בעיני כולם. להשגת מטרתו, הוא חיבר את הפרק החשוך הזה, המרמז כי המדינה היהודית נולדה בחטא הניצחון הצבאי והסבה ללא צורך סבל ברוטאלי על האוכלוסיה הערבית המקומית.

הפרק, שכותרתו ״Lydda 1948״ (ליד), מאמץ למעשה את נרטיב הליבה הפלסטיני של הגירוש. הוא מתאר, בחוסר דיוק, את הקרב בכפר הערבי במרכז פלסטין שיהפוך לימים לעיר לוד, ואת גירוש הערבים משם. בסיכומו של דבר, הוא טוען כי הדברים שארעו במהלך ולאחר הלחימה מוכיחים כי המדינה היהודית נולדה בחטא. שביט טוען כי אנו מחויבים כעת להתעמת עם עוונות העבר (״הקופסה השחורה של הציונות״) שביצעו אבותינו כלפי התושבים הערבים המקומיים במהלך חבלי לידתנו.

טיעוני הפרק רוסקו כליל ע״י רות וייס, אלן גרסון, אלכס ספיאן, סת׳ פרסנמן ואחרים, אשר הוכיחו כי תיאורו של שביט את הקרב בלוד מהווה עיוות בוטה של העובדות ההיסטוריות. שביט נמנע מלהציב את הקרב במסגרת ההקשר הרחב יותר של המטרה הצבאית, ואינו מציין את החשיבות האסטרטגית הגיאוגרפית של העיר כמקשרת בין ירושלים לבין תל אביב-יפו. נקודת מבטו על האירועים משוחדת גם משום שהוא מסתמך על עד ראייה ערבי יחידי ומפוקפק, המתאר את התנהגותם של הישראלים כברברית. הוא נמנע מלהתייחס גם לרציחות ולמעשי האלימות שביצעו הערבים קודם לכן בלוחמים הישראלים.

הפרק כולו מהווה עיתונות קלוקלת, החורגת לחלוטין מן המוניטין של שביט ומשארית הספר הראוי להערכה.

שלא במפיע, הפרק ״לוד״ הביא להפיכתו של שביט לנער הפוסטר של הממסד הליבראלי המהוגן. מבקרים ליבראלים קלחו ושיבחו את ה״אומץ״ שבחשיפת ה״סוד האפל של הציונות״. ה׳ניו יורקר׳, הידוע בביקורתו הפראית המופנית כלפי ישראל, אף פרסם את הפרק ״Lydda 1948״ כחיבור באורך מלא.

למרבה הצער, נדמה שאינספור מבקרים עצמאיים, ובתוכם גם ציונים מסורים כמו ראש הסוכנות היהודית אלן הופמן, הלכו שולל אחרי שביט ועיוורו עצמם באשר לנזק שהוא מסב. הם ״משבחים״ אותו על ״איזון״ הישגיה הנפלאים של ישראל עם הפנים השליליים של המפעל הציוני.

הזניית הנרטיב הזו איננה מהווה ״איזון״, כפי שהיא אינה מבטאת סקירה ביקורתית לגיטימית של האירועים. הפרק הוא כמו תפוח רקוב. הוא נכנע בפני הגישה הפוסט-מודרניסטית המבקשת להפחית מחשיבותם ואף להטיל כתם על אפוסים לאומיים כמו מלחמת העצמאות. הוא מבוסס על מידע היסטורי כוזב ומעוות המייצר נרטיב שבמסגרתו נולדה ישראל בחטא. הוא מייצג מתקפה על מוסריות סיפור הבראשית שלנו, כזו המהווה מתנה משמיים לאלו המבקשים את רעתנו.

אף אם תיאוריו של שביט של המשגים שארעו במהלך קרב אחד ובכפר אחד היו נכונים – ואני מדגיש, הם אינם – האם הדבר מצדיק את ההאשמה לפיה ישראל נולדה בחטא? האם ישראל הייתה האחראית המרכזית למשבר הפליטים הערביים? אם כן, מדוע נותר בישראל מיעוט ערבי כה גדול? האם הקרב ב״ליד״ מצדיק את העובדה ששביט מעניק אמינות לנרטיב הפלסטיני המעוות של ה״נכבה״- כאשר זה מדכא את העובדה שצבאות ערביים המסורים להשמדתנו פלשו לישראל באותו הזמן?

מלחמת העצמאות, כמו כל המלחמות בהיסטוריה, כללה קרבות עזים שהביאו לתוצאות כואבות למובסים. אך אנו יכולים להיות גאים באיפוק שהופגן במהלך מלחמת העצמאות של ישראל ע״י הישראלים המנצחים כלפי הערבים, שהכריזו שוב ושוב על כוונתם להרוג את כל היהודים לאחר שיחריבו את המדינה הצעירה.

לאף מדינה אחרת בעולם אין רקורד נקי יותר של התנהגות צבאית מוסרית מאשר לישראל, המאמנת את חייליה להישמע לקוד אתי נוקשה ומענישה את אלו החורגים ממנו. למרות היותה המדינה היחידה בעולם שקיומה נמצא תחת איום תמידי, ולמרות שהיא נתונה במצור בלתי-פוסק של טרור מיום הקמתה, ישראל ממשיכה במסירות להגן על עצמה באופן המסב נזק מינימלי לאזרחים חפים מפשע. ואף על פי כן, היא הצליחה לטפח דמוקרטיה פורחת, שבמסגרתה המיעוט הערבי-ישראלי הגדול נהנה מזכויות רבות יותר מאשר כל אחיו במזרח התיכון.

כמובן שאיננו ללא רבב. כמו בכל חברה, גם כאן יש סטיות. אנו עושים טעויות, ויחידים מבצעים פשעים. ברוב המקרים, התקשורת עומדת על המשמר והציבור הביקורתי דורש שקיפות ותיקון מיידי של טעויות או משגים. הביקורת העצמית הגבוהה שלנו, הגובלת לעיתים במזוכיזם, מדגישה את אמות המידה המוסריות הגבוהות שמציבה המדינה היהודית בפני עצמה.

זו הסיבה שבגללה ׳הארץ המובטחת שלי׳ הכעיס אותי יותר מאשר אינספור הספרים שטופי השנאה האנטי-ישראלית היוצאים לאור כל העת. כציוני, האשמתו הכוזבת של שביט לפיה מדינת ישראל נולדה בחטא היא מגוחכת ותו לא.

כישראלי פטריוטי, ארי שביט עשוי לשאול את עצמו ביום מן הימים האם אין פסול בכך שמבקריה החמורים ביותר של ישראל מהללים את ספרו כדוגמה מאוחרת-מדי לחשבון נפש מצד ישראלי ישר, שלו האומץ לחשוף את הרוע שבליבת המפעל הציוני.

כמו כולנו, עליו להיות רגיש למציאות לפיה ישנו הבדל עצום בין ביקורת עצמית כמו חשיפת התנהגות בלתי-מקובלת או פשעים לבין ערעור והכתמה של היסודות המוסריים של מדינה, שהרקורד הכולל שלה בתחום ההתנהגות המוסרית והדאגה לקדושת החיים הוא מעל ומעבר לזה של רוב הדמוקרטיות המערביות. זוהי לא ביקורת עצמית, זוהי השפלה עצמית.

ובוודאי שבזמנים מדאיגים אלו, בעת שאנו נתונים למתקפה גלובאלית פראית מצד אויבים ארסיים, מוטלת אחריות מיוחדת על יהודים וציונים מסורים להסס קודם לפרסום מסרים מעוותים, בלתי-מדויקים היסטורית או אפילו כאלו שאינם חד משמעיים בכל הקשור לעימות הישראלי-פלסטיני. מסרים אלו מספקים תחמושת לאלו המבקשים להחריבנו.

למרבה הצער, הפרק של שביט המפקפק על מוסריות לידתה של ישראל יזכה להשפעה רבה יותר וימשיך להיות מנוצל ע״י אלו המבקשים לערער את הלגיטמציה שלנו, זמן רב לאחר שהתיאורים החיוביים של המדינה היהודית- המהווים את חלק הארי של הספר- יישכחו.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann