אנדרלמוסיה גוברת לקראת הבחירות

Print This Post

 

Mounting election turmoil

ישנם עוד חודשים ספורים עד הבחירות, וסקרי דעת הקהל, כפי הנראה, יתבררו כרחוקים מלשקף במדויק את האופן שבו הבוחרים יצביעו בפועל. ובכל זאת, ישנה אינדיקציה לפיה רבים, ובעיקר צעירים שהושפעו ע"י בהלת "רק לא ביבי" שמקדמת התקשורת, חשים מנוכרים כלפי המפלגות הגדולות ומחשיבים את מפלגות ה"מרכז" לכאורה כ"קוליות". הדבר מייצר אווירה של כאוס וחוסר ודאות ומספק מינוף עצום למנהיגי מפלגות ה"מרכז" לסחיטת ויתורים מצד המפלגות הגדולות וקביעה בפועל של טבעה של הממשלה הבאה.

כמו כן, מורגש פילוג בזירה הדתית בזמן שש"ס מזועזעת ע"י הקרע בין מנהיגה, אריה דרעי, לבין המנהיג לשעבר אלי ישי, שהתפלג והקים מפלגה נפרדת. הדבר עלול להשפיע לרעה על המחנה הלאומי, במיוחד במידה וישי לא יעבור את אחוז החסימה וקולות תומכיו יתפוגגו.

הפכפכותן של תוצאות הבחירות מודגשת ביתר שאת ע"י הצונאמי האלקטורלי המאיים הניצב בפני מפלגתו של אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו. זאת, לא רק בשל פרשיית השחיתות יוצאת הדופן המרחפת מעל 30 ממנהיגיה ושריה המרכזיים, אלא אף ובעיקר בשל העובדה שנדמה שליברמן, הזיקית האולטימטיבית, שגה בניתוח והשניא על עצמו את ליבת קהל הבוחרים שלו כאשר ביצע אקרובטיקה במדיניותו והתנודד לכיוון היוני, תוך אימוץ של מה שהוא מתאר באופן מטעה כגישת ה"מחנה הלאומי הפרגמטי". בכך, לא רק שהוא הרחיק רבים מבוחריו הלאומיים המסורתיים, אלא שהוא כשל במשיכת מצביעים חדשים מן השמאל.

לפני שנה, שר החוץ ליברמן האשים את האירופאים בבגידה בישראל באופן דומה לזניחתם את צ'כוסלובקיה בשנת 1938. כיום, במודה ה"מרכזית" החדשה שלו, הוא עושה שימוש במונחים דמגוגיים פשטניים בכדי להתעקש שעלינו לרצות את האירופאים, אפילו אם הדבר מצריך נסיגות חד-צדדיות.

זאת ועוד, ליברמן, שאיים להפציץ את סכר אסואן והתפטר מממשלת אהוד אולמרט רק בשל העובדה שהיא הסכימה לוויתורים רבים מדי כלפי הפלסטינים, מציע שעלינו לעקוף את הפלסטינים, לבצע נסיגות חד-צדדיות ולהגיע להסכם עם מדינות ערב המתונות.

לשר החוץ, שבשיאה של המלחמה בעזה התמרמר כנגד ממשלתו שלו על כך שהיא לא מחסלת את חמאס, יש את החוצפה להאשים כעת את נתניהו על השחיקה ביחסי ארה"ב-ישראל.

הישראלים מכירים עכשיו בכך שהשאיפה האישית לכוח מהווה את המניע היחיד מאחורי הזיגזגים הביזאריים במדיניותו של ליברמן. המוטבים העיקריים של הנפולת בישראל ביתנו צפויים להיות הליכוד, הבית היהודי ואולי מפלגת כולנו של כחלון.

שתי מפלגות ה"מרכז" הנותרות הן גם מופעים של איש אחד שמנהיגיהן בוררים בעצמם את המועמדים ומתווים באופן אישי את המדיניות המפלגתית.

יאיר לפיד, שהקים את יש עתיד כמפלגת מרכז, פנה כעת לשמאל ומציע באופן אבסורדי לקדם את השלום ע"י עקיפת הפלסטינים וניהול משא ומתן עם הליגה הערבית. כמו כן, הוא קורא לנסיגה חד-צדדית המזכירה מאוד את תכנית ההתנתקות ההרסנית של שרון בעזה. בו בעת, הוא מצהיר בציניות שהוא יהיה מוכן כעת להצטרף לממשלה הכוללת את החרדים, וזאת למרות החרדו-פוביה שלו מימים עברו.

לפי כל האינדיקציות, יש עתיד צפויה לשמר לכל היותר מחצית מהמושבים שיש לה כיום בכנסת. ובעוד שאין דבר שאינו אפשרי בפוליטיקה הישראלית, היא תבוא כפי הנראה בברית עם הרצוג.

הקבוצה הבלתי צפויה ביותר היא מפלגת כולנו של משה כחלון. להוציא הצהרות גוערות בנוגע לכלכלה וחוסר השוויון החברתי, נושא שצפוי להוות את ליבת התמיכה האלקטורלית שלו לדידו, הוא שומר עד כה על פרופיל נמוך.

כחלון, בזמן ששירת כשר וחבר קבינט מטעם הליכוד, היה ניצי והתנגד נמרצות לנסיגות. הוא אף גינה במילים חזקות הקמה של מדינה פלסטינית. כעת, הוא מרמז שישנו צורך בגמישות רבה יותר ובוויתורים טריטוריאליים. בשבוע שעבר, הוא מינה את מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב, כמומחה למדיניות חוץ בצוותו. אורן מבקר את נתניהו על כך שאינו נוקט ביוזמות דיפלומטיות וקורא לנסיגה חד-צדדית מחלק גדול מהגדה המערבית.

סקרי דעת קהל עדכניים מצביעים על כך שמפלגת העבודה של הרצוג ניצבת ראש בראש מול הליכוד במספר הבוחרים הרב ביותר. במידה ויגבר על הליכוד, הדבר יזמן לו באופן תיאורטי את ההזדמנות הראשונה להחל בסחר הסוסים עם מפלגות ה"מרכז" במטרה להקים ממשלה.

הרצוג וראשת הממשלה המתחלפת שלו ציפי לבני ביססו שניהם את הקמפיין שלהם על גינוי נתניהו על כך שכשל בקידום תהליך השלום עם עבאס, הרס את היחסים בין ישראל לבין ארה"ב והזניח את הכלכלה.

ואולם, בראיון כנה באופן יוצא דופן שהעניקה בשבוע לרוג'ר כהן מהניו יורק טיימס, לבני הפריכה לחלוטין את התמה המרכזית של הקמפיין שלה, כלומר שנתניהו היה אחראי למשבר במשא ומתן עם עבאס. היא האשימה באופן מפורש את ההנהגה הפלסטינית בכך ש"גרמה לכישלון" של המשא ומתן לשלום בחסות ארה"ב ב"רגע קריטי".

לבני אמרה לכהן שב-17 למרץ 2014 הוצג לראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס מתווה טיוטה שנכתב ע"י האמריקנים, שבו נכללו גבולות, ביטחון והתנחלויות ושאותו היא "החשיבה כמתווה הוגן ונתניהו הביע נכונות להמשיך על בסיסו תוך שהוא אומר שיש לו השגות".

לבני טענה שעבאס "נמנע מלהשיב", ותיארה כיצד היא הייתה המומה, בעת שצפתה בטלוויזיה, לראות את "עבאס חותם על מסמכים כחלק מהתהליך להצטרף ל-15 ארגונים בינלאומיים". זמן קצר לאחר מכן, עבאס הודיע האיחוד בין הרשות לחמאס. בהמשך, הוא סרב להסכים לכל התחייבות באשר לקיום משא ומתן מתמשך, הישראלים סרבו לשחרר את מקבץ המחבלים האחרון, וכך, השיחות קרסו. לבני אומרת שלאחר מכן, היא אמרה לעבאס בלונדון "הבחירה אינה בין הכול לכלום. ובסופו של דבר אתה בחרת לקבל כלום".

העובדה שלבני, ראשת ממשלה אלטרנטיבית בפוטנציה, שתקה בנושא הזה בזמן שממשל אובמה האשים את ישראל במשבר במשא ומתן, היא בלתי מוסרית. העובדה שהיא ממשיכה עד היום להאשים את נתניהו במשבר בשיחות השלום עם הפלסטינים היא שערורייתית אף יותר.

לבסוף, הבוחרים ייאלצו לבחור בין שתי הנהגות. או שיבחרו בקואליציה של המחנה הלאומי בראשות נתניהו הכוללת את הבית היהודי, חלק ממפלגות ה"מרכז" והחרדים. או, לחילופין, בממשלה בראשות הרצוג ולבני שתכלול כפי הנראה את מרצ, יש עתיד וחלק ממפלגות ה"מרכז" – בנוסף לחרדים שימכרו את עצמם לכל המרבה במחיר.

בעבור רוב הישראלים, אף אחת מהקואליציות לא תהיה אידיאלית. אך הם ניצבים בפני הכרעה ברורה בין בחירה בממשלה של המחנה הלאומי בראשות נתניהו, כולל מספר קבוצות ימין קיצוני, לבין ממשלת שמאל בראשות הרצוג-לבני, שעלולה לכלול מספר משמעותי של שמאלנים הזויים המחויבים לקידום נסיגות חד-צדדיות, גם במידה וחמאס יתפוס את השליטה בכל אזור שיפונה ע"י צה"ל.

אני דיברתי עם מצביעים צעירים שאינם לוקים באשליות באשר לקיומו של פרטנר לשלום ואשר משוכנעים שתהליך השלום לא יתקדם לשום מקום, ללא קשר לשאלה מי ירכיב את הממשלה. הם נוטים להצביע למפלגות "מרכז", וזאת משום שהם מאמינים שאלו תוכלנה לקדם נושאים חברתיים. מה שהם אינם מבינים כראוי זה שאפילו אם אין סיכויים קיימים להשגת שלום, למסרים שיועברו ע"י הממשלה הבאה תהיינה השפעות ארוכות טווח. ואכן, בראייה לאחור, את כישלון תהליך השלום ניתן לזקוף במידה רבה לחובתן של ההצעות חסרות האחריות של ממשלת אולמרט, שלמרות שנדחו ע"י עבאס, הפלסטינים התעקשו שעליהן להוות את נקודת הבסיס לכל משא ומתן עתידי. למרבה הצער, חלק גדול מהקהילה הבינלאומית אימץ את העמדה הזו, ועודד את הפלסטינים להמשיך בסרבנותם ולקדם ללא הרף את מאמציהם לפרק את ישראל בשלבים.

אין ספק שתהיינה עוד עליות ומורדות בזמן שקדחת הבחירות תלך ותתחמם והישראלים יקבעו במי משני המחנות האלו הם מתכוונים לתמוך. ואולם, יש לקוות שרבים יותר יתמכו במפלגות הגדולות ויימנעו ממתן תמיכה למפלגות ה"מרכז", שמנהיגיהן מבקשים להיות מכתיר המלכים ולהתוות את טבעה של הממשלה הבאה בהתבסס על אינטרסים אישיים ותו לא.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann