אל תזלזלו בסכנת הקיצוניות הדתית

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Retreat from reason

שיעורי ילודה גבוהים הגדילו בצורה מהותית את מספר היהודים שומרי המצוות. הישיבות פורחות, ויש גידול ניכר בשמירה על מצוות הדת. בקרב היהודים הדתיים שוררת תחושת ניצחון.

אולם להתפתחויות אלה יש גם פן הטורד את המנוחה. לפני עשרים שנה פרסמתי חוברת שנקראה קיצוניות דתית: איום על העם היהודי (http://wordfromjerusalem.com/?page_id=325), שזכתה לתפוצה רבה בשפות שונות. בחוברת זו הבעתי דאגה שהדתיים המתונים הולכים ונעשים זן נכחד, ושהם יוסתרו ויתעממו על-ידי החרדים וקנאים לאומניים. אבוי, אך זה הפך עכשיו למציאות.

כשהמדינה הוקמה, דחקו הפעילים הדתיים הלאומיים לשוליים את החרדים האנטי-ציונים ונעשו שותפים מלאים למפעל הציוני. הם ביקשו להושיט יד לחילוניים, מיזגו את היהדות המסורתית עם המודרניות, והפצירו ברבנים לפרש את ההלכה המבוססת על התפוצות בקו אחד עם הדרישות של מדינה יהודית מודרנית. אולם כיום, קולות המתינות שותקים, והקנאות הפכה לצו השעה.

דעיכתה של המתינות החלה כאשר מורים חרדים הועסקו במוסדות חינוך דתיים לאומיים. תופעה זו התלכדה עם מגמה שהתפשטה בקרב רבנים ישראלים להתחרות זה בזה בהפגנת הקפדה גדולה יותר בפרשנות ההלכתית של שמירת המצוות: כפיית ההפרדה הנוקשה בין המינים, למשל, ואפילו ניסיון לכפות יישום נרחב של "קול אישה" – איסור על גברים להאזין לאישה ששרה או משחקת. דוגמה מוזרה עוד יותר היתה פרסום פסק הלכה האוסר על כוהנים לטוס מעל בתי קברות, ולסגור את עצמם בשקיות גוף כדי לא להיטמא.

כמובן שתמיד אפשר לחשוף טקסטים דתיים כדי להצדיק איסורים ססגוניים ומחמירים. אבל יישום "צדקנות" קיצונית בקיום המצוות צריכה להיות אפשרות הפתוחה בפני הפרט, ולא פסק הלכה הנכפה על כל העם. יתר על כן, בכל פעם שקיום המצוות התנגש סוגיות חברתיות וכלכליות חיוניות, חז"ל פירשו תמיד, וללא יוצא מהכלל, את ההלכה בצורה יצירתית, ולמצוא פתרונות מקובלים. אולם כל זה חדל להתקיים, מפני שרבנים רבים, המבודדים בישיבות שלהם, מקיימים קשר מועט עם אנשים בחיי היומיום, ואינם מגלים דאגה בנוגע להשלכותיהן של הפרשנויות הקפדניות יותר.

הבעיה החמירה עוד יותר על-ידי מגמה גוברת בקרב גורמים חרדים, אנטי-ציוניים, לעקור את הגורמים הדתיים לאומיים מהמוסדות הרבניים המקבלים סיוע בחסות המדינה. הדבר בא לידי ביטוי ברבנות הראשית, ש"נחטפה" למעשה על-ידי החרדים שאת סמכותה הם דוחים ממילא, מפני שהיא נתפסת כשלוחה של המדינה הציונית.

הדבר בא לידי ביטוי בתגובות נוקשות לבעיות מרכזיות, כגון גיור וסוגיות הלכתיות אחרות הנוגעות למדינה. המשבר האחרון, וכנראה הנפיץ ביותר, היה בקשר לשנת השמיטה (האיסור התנ"כי הקובע כי אדמות יהודיות בארץ-ישראל לא יעובדו אחת לשבע שנים). בלחץ החרדים, התירה הרבנות הראשית לרבנים מקומיים לבטל את אישור הכשרות של מסעדות הרוכשות את הירקות שלהן מחקלאים המאמצים את "היתר המכירה", פתרון הלכתי שאושר על-ידי הרב קוק לפני מאה שנה, המאפשר מכירה מדומה של קרקע ללא יהודים כדי לעמוד בדרישות שנת השמיטה. אם החלטה זו תיושם בצורה רחבה, יהיו לו תוצאות כלכליות הרות אסון בשביל החקלאים הישראלים, הצרכנים וכל האומה.

הדבר יחמיר את העוינות כלפי החרדים, הנתפסים כבר ממילא על-ידי רוב הישראלים בכך שהם עוסקים ברדיפה גלויה של עניין אישי אנוכי על חשבון הקהילה, ועל שהם מפגינים לעתים קרובות בוז לסמלים המקודשים של המדינה. הם גם מגנים אותם כמשתמטים מגיוס, הרואים את צה"ל באותה הצורה שהתייחסו היהודים לצבא הצאר.

אין גם סימנים שהבעיות האלה יתמתנו בשנים הבאות. אדרבא, כשהוא מנסה נואשות להשיג תמיכה בממשלתו הרעועה, הסכים ראש-הממשלה אולמרט לאחרונה לספק למגזר בתי-הספר החרדיים מימון שווה למערכת החינוך הממלכתית, בלי שום התחייבות לכלול נושאים מרכזיים של התכנית הלימודים. לפיכך כיום, בניגוד לחכם הגדול שלנו, הרמב"ם, אחד מכל ארבעה ילדי בתי-הספר בישראל לא יקבל שום השכלה חילונית, ובכך נגזר עליהם קיום של העולם השלישי.

הקהילה הדתית לאומית לא היתה חסינה מפני קיצוניות. החל בהתרוממות הרוח ששררה אחרי מלחמת ששת הימים, היו כמה רבנים והדיוטות דתיים לאומיים, שסוממו בלהט משיחי, אימצו ריכוז חד-ממדי בארץ, בלי להתחשב בכל יתר הסוגיות. הם כאלה שהעזו אפילו לתרגם את השקפותיהם לפסקי הלכה הלכתיים.

הקנאים הקיצוניים ביותר הגיעו למסקנה שעל אף פסקי ההלכה המצווים על ציות לחוק האזרחי, אדם רשאי להשעות את חוקי המדינה ולדחות את הרשות האזרחית כדי לקדם את רצון האל. אף כי גישה זו היתה מוגבלת לקומץ אנשים, היא נעשתה מרשם לאלימות. היא החלה במה שנקרא "מחתרת", והגיעה לשיאה בפרשנות מעוותת של "דין רודף", שסללה את הדרך להצדקה של מטורף לרצוח ראש-ממשלה.

אין צריך לומר שכל צורות הקיצוניות הדתית קשורה במהותה בדחיית המודרניות. אף כי אוניברסיטת בר-אילן, וכן ארגונים כמו "בית מורשה", "ארץ חמדת", "צומת", "צוהר" וכמה מוסדות של נשים דתיות משתדלים לקדם שילוב של היהדות עם המודרניות, אין לישראל שום דבר שמקביל לאוניברסיטת "ישיבה" של יהדות אמריקה, המוציאה מתוכה רבנים הבקיאים בעולם החילוני לא פחות מהעולם הדתי. למעשה, לרבנים ישראליים רבים אין תעודות גמר של בתי-ספר תיכוניים – שלא לדבר על תארים אוניברסיטאיים.

הנסיגה מההיגיון הודגמה על-ידי הרב עובדיה יוסף, ענק הלכה בלתי מעורער, שהרגיז לאחרונה את רוב הישראלים כאשר הכריז שהרוגי מלחמת לבנון ייצגו תגמול אלוהי על שלא קיימו את מצוות הדת.

ברוח דומה, סיעה קטנה של רבנים דתיים לאומיים הכריזה קודם לכן שאלוהים ימנע את ביצוע ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה. הם אפילו הזמינו בצורה מוזרה אולמות קבלת פנים כדי לחגוג את ההתערבות הצפויה של הכל יכול.

לאחרונה הגיעה התקוממות זו נגד ההיגיון לשיא כאשר קומץ קנאים שהתאכזבו מרה וספגו טראומה מהנסיגות מרצועת עזה, עשו כותרות כאשר הקימו חזית אחידה עם החרדים, דחו את הצבא והכריזו שהמדינה אינה ראויה להתקיים. קיצונים אלה (שאין לבלבל בינם לבין אלה המסרבים למלא פקודות לפינוי יישובים), הביעו ביטחון שהכל יכול יתערב, ויגן על עמו, גם בלי צה"ל.

הקיצוניות פורחת ברמות שונות של הקשת היהודית הדתית, והחריפה את הקיטוב בין דתיים לחילוניים, המקיימים ביניהם קשרים רק לעתים נדירות. רוב הישראלים החילוניים, שיש להם הערכה מועטה לתרומות העצומות של המגזר הדתי לאומי המתון, והם נוטים להאשים את כל היהודים הדתיים, בלי כל אבחנה, כ"קנאים".

מה אפשר לעשות?

המדינה חייבת לחוק חוק שכל ילדי בתי-הספר החרדיים יהיו חייבים לעמוד בכל דרישות תכנית הלימודים החינוכית העיקרית, כשם שחייבים בה מקביליהם ברחבי התפוצות.

במקום לעסוק בעסקאות פוליטיות מפוקפקות ולעשות ויתורים לקבוצות אנטי-ציוניות, הממשלה צריכה להבטיח שכספי המדינה יכוונו למתונים ולמגזרים הציוניים של הקהילה הדתית.

כדי לשבור את אחיזת החנק של החרדים במוסדות הדתיים, על הדתיים הלאומיים המתונים להיות חלוצים שימחו על כפיית אמות-מידה חרדיות על כל האומה.

וחשוב מכל שהם צריכים לתמוך באצילת סמכויות לרבנים מתונים, כגון הרב יוסף כרמל, הרב בנימין לאו, הרב יהודה גלעד, הרב שלמה ריסקין ואחרים, שאזרו אומץ והביעו נכונות למרוד ברבנות הראשית בקשר לטיפול שלה בשנת השמיטה ובסוגיות אחרות. כמו שאמר הרב לאו: "לא מקובל שרבנים יקימו קול צעקה בזמן שהציבור נשאר אדיש".

ההשלכות ההרסניות, פוטנציאלית, של משבר שנת השמיטה על המדינה, צריכים לפעול כזרז להחלפת המנהיגות החרדית ברבנים מתונים ואחראים, הקשובים לאנשים ומונעים באמת על-ידי שאיפה ליצור הרמוניה בין ההלכה לאינטרס הלאומי.

איזי ליבלר, מנהיג יהודי בינלאומי ותיק, ויו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann