אל תאבדו את הרסן

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Save religious Zionism

בכל מקום בו התגוררו, הזדהו אנשי הציונות הדתית עם הניצחונות של עם ישראל ועם צרותיו. תמיד חלמו על ציון, וראו בהשבת הממלכתיות היהודית על כנה ביטוי לנוכחות הא-לוקית. בעשרות השנים האחרונות הם תרמו לרווחתה של ישראל מעל ומעבר לייצוגם המספרי הייחסי. הם ראו את עצמם כשליחים במטרה לאחד את האומה, והשקיעו חלק ניכר ממאמציהם בניסיונות להקים גשרים בין מיגזרים שונים, ובמיוחד בין החילונים והחרדים. בעידן של ציניות, נותרו הציונים-דתיים פטריוטים חמים, וילדיהם נתפסו, בדרך כלל, כאות וכמופת בצבא בפרט, ובכל שדרות הציבור בישראל ובתפוצות.

כשהקונסנסוס הפוליטי בישראל תמך בהקמת התנחלויות, הפכה הציונות הדתית לחיל החלוץ שלהן, והיא שינתה את פניהן של דיונות חול שוממות ליישובי גנים פורחים, וקיבלה על עצמה תפקיד המזכיר את החלוצים בימיו הראשונים של היישוב בארץ. כשפרצה האינתיפאדה, היו הם ומשפחותיהם בקו החזית, וסבלו מהטרור אבדות שהיו גדולות יותר משספג כל מיגזר אחר בחברה הישראלית.

זרעי המתיחות המאפילה כיום על היחסים בין הציונות הדתית לבין מיגזרים אחרים באוכלוסייה, נזרעו כבר לפני שנים רבות. כמה רבנים קנאים אימצו לעצמם השקפת עולם משיחית, ורבים מהם החלו לפעול כאילו הם ורק הם, מקיימים קשר ישיר עם בורא עולם. הם "גנבו" את המפד"ל, שהפכה למפלגה חד-ממדית, ששמה דגש מכריע על הארץ בלבד, מה שהוליך להזנחת נשמתה של האומה – מערכת החינוך. הם גם הושפעו יותר ויותר מן החרדים, ורבים מהם החלו לדחות את המודרניות, לבודד עצמם מהחברה הישראלית, ולהסתגר בגטאות שכפו על עצמם.

שוליים מסוכנים

הרס גוש קטיף ופירוק ההתנחלויות בצפון השומרון ניפצו את חלום ארץ ישראל הגדולה, ורוב תומכיהם החילונים של המתיישבים נטשו אותם. התקשורת השמיצה אותם, ובסופו של דבר הוציאה דיבתם רעה. מבחינת המתיישבים שנעקרו מבתיהם – רובם המכריע עוד מחכה לבית ולפרנסה – היה זה אסון מוחלט, אבל המהלומה היתה הרסנית לכלל הציונות הדתית. המצב הוביל למרירות רבה, ואף לאובדן אמונה באידיאולוגיה, כשרבים החלו לפקפק אם עדיין ניתן לראות במדינה את "ראשית צמיחת גאולתנו".

כמה קבוצות קולניות, המורכבות בעיקר ממתיישבים ביהודה ובשומרון (אך לא רק), אימצו את גישת החרדים הקיצונים הקוראים תיגר על הלגיטימיות של המדינה, מסרבים לחוג את יום העצמאות, ולהכיר בסמליה. הם התנגדו לאמירת התפילה לשלום של המדינה, או נשארו יושבים כאשר נאמרה בבתי הכנסת. יש בהם שהודיעו על סירובם לשרת בצה"ל.

מגמות אלה מוגבלות לתאים קטנים של קיצונים, אך אין לזלזל בהשלכות הפוטנציאליות של השוליים, על מספר גדל והולך של צעירים מנוכרים, נוחים להתרשמות, שחלקם כבר לובשים חולצות טריקו הנושאות את המסר: "התנתקו מהמדינה – התחברו לתורה".

זרעי הטירוף הזה נזרעו זמן רב לפני התסכול המובן מאליו. הם מעוררים זעם ותחושות של דחייה, שהגיעו לשיאן בנסיגות החד-צדדיות ובאלימות המשטרתית בעמונה. זה החל כאשר מנהיגים אחראים בציונות הדתית לא השכילו לטהר משורותיהם את הפעילים הקיצונים, כשאלה החלו לקדם את האג'נדה האנטי-ממסדית שלהם.

מובן מאליו שאנשי הציונות הדתית רשאים להרגיש נעלבים, אבל רבנים אחראים היו חייבים לגנות מלכתחילה כל טענה, כי כישלונותיה של ממשלה מסוימת, יכולים להצדיק התכחשות למדינה, כטענה שהיא בגדר חילול ה'.

כיום נוצר צורך משווע במנהיגות רוחנית בתחום זה. ציוני-דתי הדוחה את המדינה הוא בגדר סטייה מגונה, שיש להרחיקו מהזרם המרכזי, כלא פחות מעובד אלילים. אם יימשכו ההיסוסים לפני שמרחיקים את הקנאים, הטועים והמטעים, מלבה של הציונות הדתית – תתייצב התנועה על פי תהום. מה שכיום הוא בגדר תופעה שולית, עלול להתפשט עד מהרה, במיוחד בקרב צעירים מבולבלים ומאוכזבים.

להתרכז בנשמת האומה

לאחרונה נראה כי מנהיגים אחראים נעשים מודעים יותר ויותר לחומרת הבעיה. הרב חיים דרוקמן תיאר קנאים כאלה כ"כופרים בעיקר", ודרש לחגוג את יום העצמאות בשמחה, כ"מתנה נהדרת מבורא עולם".

הרב זלמן מלמד מבית אל אמר לתלמידיו ביום העצמאות, כי "אנו חייבים להודות לאדון עולם… עצם קיומה של המדינה הוא מתנה א-לוקית בדרכנו לגאולה, ועלינו לשמוח על כך".

גם ועד רבני יש"ע דרש שאנשיו יבחינו חד-משמעית, בין מעשי הממשלה – לנאמנות למדינה. שם עמדו על כך שהתפילה לשלום המדינה היא חובה. אולם עליהם להעריך עדיין מהן ההשלכות השליליות במעשים כגון השבחים האוויליים לסמל דיין, שסירב בהפגנתיות ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל.

המטה הכללי של צה"ל הודיע זה לא מכבר, שהוא יוזם פתיחת דו-שיח בין חילות צה"ל – למוסדות החינוך של הציונות הדתית, כדי להעלות ארוכה לקרעים, ועל מנת להבטיח שצעירי הציונות הדתית יתגייסו בהמוניהם לצה"ל.

הציונות הדתית חייבת לחזור למחויבויות הליבה שלה, ולהתרכז בעיקר בנישמת האומה. בהיעדרה, תתרוקן המחויבות לקדושת הארץ מתוכנה. הציונות הדתית חייבת לקדם את תחיית המורשת היהודית, ולחזק את הערכים היהודיים של המדינה. עליה לשאוף, בלי אמצעי כפייה, ליצור אווירה חינוכית ותרבותית, שתמשוך צעירים שאינם דתיים לערכים הרוחניים של היהדות. מוטלת עליה חובה לשאת את לפיד האידיאולוגיה בחברה שהחלה לאבד את המגע הטבעי שלה, מפני שנסחפה בגלי השפע. עליה לעשות כל מאמץ לנטרל את הכנענים דוברי העברית, שמתארגנים מחדש לשנות את המדינה היהודית ל"מדינת כל אזרחיה".

היהדות הדתית חייבת לחדש את מגעיה עם האומה מעבר לזירה הפוליטית, ולהשתדל לכרות בריתות ולחדש את הדו-שיח עם אנשים שאינם שומרי מצוות, ועם קבוצות חילוניות שגם הן מחויבות לשמירתה של ישראל כמדינה יהודית.

הכותב הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות, במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann