איזי ליבלר

אין סוף לעיוותים ולחוסר הבושה בוועידת התביעות

ניצולי שואה

No End to Claims Conference Distortions and Shamelessness [1]

פחות משישה חודשים לאחר שדירקטוריון הוועידה לתביעות יהודיות חומריות נגד גרמניה (ועידת התביעות) דחה את ההאשמות ברשלנות ניהולית ובהעדר פיקוח ובחר-מחדש בכל הבכירים לקדנציה נוספת בתפקידם – וזאת במקום לנסות ולהקל על כישלונותיהם הקודמים באמצעות ביצוע רפורמה מאוחרת בארגון – יו"ר הוועד המנהל ג'וליוס ברמן ושוליותיו השיקו קמפיין תקשורתי לניקוי שמם.

במאמר שפורסם בג'רוזלם פוסט ב-10 לאוקטובר, ברמן טוען כי אנשים מסוימים עיוותו את המציאות בנוגע לוועידת התביעות, וזאת במטרה לסכל את מטרתה האצילית לחלק כספים לניצולי שואה קשישים. ואולם, העובדת מצביעות על המסקנה ההפוכה: אנו המבקרים השמענו את קולנו דווקא משום שהזדעזענו מכישלונותיה הגסים של הנהלת ועידת התביעות, כשלים שהוועד המנהל מסרב להכיר באחריות להם ואשר הביאו לסבל בלתי נחוץ בקרב ניצולי השואה.

ברמן מפעיל דמוניזציה כלפי מבקריו בכדי להסיר את הזרקורים מהנושא האמתי שעל הפרק: מעילה של 57 מיליון דולרים, החריגה הגדולה ביותר שהתקיימה אי פעם בארגון יהודי. הוא מאשים את מבקריו בהזנת התקשורת ב"רשת של שקרים ועיוותים", וכן ב"מתקפות חסרות בסיס" כנגד ועידת התביעות. ואולם, כל שעשינו הוא לדווח על העובדות במטרה לחשוף את חוסר האחריותיות והפיקוח אשר אפשרו את ההונאה העצומה הזאת, וכן את הצורך בהנהגה חדשה לארגון בעל חשיבות כה מיוחדת.

ברמן מתרברב כי ועידת התביעות היא שחשפה את המעילה כאשר, למעשה, הארגון הסתיר באופן שיטתי ומכוון את הראיות לכשל בהנהלה ובהנהגה שהקל על ביצוע המרמה. לאחר גילוי ההונאה, ברמן והמנכ"ל, גרג שניידר, הסתירו לא רק מהציבור, אלא גם מהוועד המנהל שלהם, את העובדה כי הם קיבלו אזהרה מוקדמת לגביה ב-2001, אז ברמן קיבל על עצמו את חקירת ההאשמות.

ברמן מציין כי ה-FBI ומשרד המשפטים האמריקני שיבחו את ועידת התביעות על כך שנהגה כראוי במהלך חקירותיהם. האם הוא מציע כי יש להחמיא לוועידת התביעות על כך שלא פגעה בחקירה? שלא במפתיע, ברמן איננו מזכיר את העובדה שהארגון לא הבחין במעילה ולא פעל לעצירתה במשך כל 16 השנים שהיא בוצעה, וזאת ע"י מנהל בכיר במשרדיו הראשיים של הארגון.

זאת ועוד, ברמן מציין את העובדה שממשלת גרמניה הגדילה את תרומתה השנתית לוועידת התביעות כראיה לאמונה בארגון. עלייה זו אינה מהווה בהכרח מפגן של אמון ארגוני, שכן מדובר באינטרס של ממשלת גרמניה להמשיך ולספק כספים במאמציה הכנים לפיצוי על עוונות אבותיה.

ברמן אף הפחית מעוצמת ההונאה העצומה הזאת בכך שציין כי מכיוון שמדובר בכספי משלם המיסים הגרמני, 57 מיליון הדולרים שנגנבו לא השפיעו על פיצויי הניצולים הזכאים. אמירה חסרת מצפון שכזו, שנאמרה על מנת להצדיק את ההתכחשות לאחריות כלשהי להגנה על הכספים הללו שניתנו בנאמנות בידיה של ועידת התביעות, מהווה עילה מספקת לקביעה כי ברמן אינו ראוי להחזיק בתפקיד הנהגה בארגון. ברם, היא גם מוליכה שולל. לרשותה של ממשלת גרמניה לא עומדים כספים בלתי מוגבלים לפיצויים. לכספי משלם המיסים שנועדו לפיצוי, ואשר נגנבו, בוודאי הייתה השפעה על כספים אחרים שייתכן והיו מתפנים אם לא כן.

בהתבסס על ממצאי האומבודסמן של ועידת התביעות, אני עומד מאחורי עמדתי לפיה הכשלים בהנהלתה של ועידת התביעות מייצגים שימוש לרעה בכוח, שעליו יש לדרוש ממנהיגי הארגון להתנצל פומבית ולהתפטר. אני מאתגר את הרב ברמן לענות על העובדות הבאות:

1. את מעילת 57 מיליון הדולר שהתקיימה במשך 16 שנים יכול היה הארגון לגלות שנים רבות לפני 2009. הנהלת הארגון קיבלה לידיה מכתב אנונימי שהזהיר מפני המזימה, וזאת עוד ב-2001. ההנהלה נמנעה מחקירה הולמת של ההאשמות, ומעולם לא חשפה את תוכן המכתב לוועד המנהל. כפי שמצוין בדו"ח שהכין ב-2013 האומבודסמן הפנימי, שמואל הולנדר (מזכיר הממשלה לשעבר): בין אלו שידעו על קיומו של המכתב מ-2001 [ובתוכם ברמן והמנכ"ל גרג שניידר], אף אחד לא התייחס אליו בחומרה הנדרשת, ולא בחן את עבודתה של המחלקה בה התקיימה ההונאה או פיקח עליה…"

2. ניתן היה לגלות את המעילה – אם לא למנוע אותה – אילו היה הארגון מפעיל הליכי פיקוח הולמים. מבקרי הארגון, ובתוכם חבר דירקטוריון בולט שהתפטר לאחר שלא נשמעו לאזהרותיו, שבו ודרשו כי הארגון ישפר את פיקוחו הניהולי ואת הליכי הביקורת הכלכלית שלו, אך ברמן ושניידר סרבו לעשות כן.

3. צריך היה לבצע חקירה עצמאית וביקורת משפטית אמתיות מיד לאחר גילוי ההונאה. נתן שרנסקי, סגן הנשיא הבכיר של ועידת התביעות, דרש כי תוקם "ועדה ציבורית עצמאית המורכבת מאישים מכובדים שאינם קשורים לוועד או לארגונים המוטבים שלה, שתבחן את כל האירועים הקשורים למעילה עגומה זו… ותבדוק את הליכי ועידת התביעות ואת המבנה שלה". בהמשך, הוא זכה לתמיכתו של נשיא הקונגרס היהודי העולמי, רונאלד לאודר. ואולם, ברמן דחה את דרישתו, ובחר במקום זאת מספר עמיתים מהוועד המנהל לקיום חקירה פנימית.

4. לכל הפחות, ברמן ושניידר היו צריכים לקבל על עצמם אחריות לאחר שהחקירה הפנימית חשפה כישלונות חמורים בהנהלה. בדו"ח האומבודסמן הולנדר נכתב כי בין השנים 2001 ו-2009, ועידת התביעות "נמשלה באופן שאינו הולם גופים ציבוריים ותאגידיים כאחד…", היא הופעלה תוך "היעדר מערכות בקרה מקצועיות… [אשר] היוו מרכיב מרכזי באפשור, ולבטח בהקלה על ביצוע, ההונאה". הדו"ח המשיך וציין כי "פרצה ענקית באמצעי הבקרה היוותה הזמנה פתוחה לגנב", וכי "אפילו כאשר הכתובת הייתה על הקיר והארגון נחשף לסימני האזהרה, העניין לא טופל כראוי". הדו"ח קבע כי יש לבחון ולטפל בשערורייה "בהקשר הרחב של כשלים שיטתיים והתנהגות ארגונית בעייתית", והוסיף באופן מבשר רעות כי "נחשף בפנינו רק קצה הקרחון". למרות הממצאים החמורים הללו, ברמן ושניידר מעולם לא קיבלו על עצמם אחריות; הם אפילו ניסו להטיל את האשמה על מנהל לשעבר במשרדי הארגון בברלין, אשר הלך לעולמו ב-2004.

5. הוועד המנהל תומרן לכדי שימור הסטטוס קוו. בפגישתו השנתית האחרונה, הארגון הציג גוש של בכירים מועמדים, ובתוכם ברמן (שכבר שימש בתפקידו במשך למעלה מעשור) ושניידר. הוועד נאלץ לקבל או לדחות את הרשימה בשלמותה. חברי הוועד הוזהרו חרישית כי במידה ויימנעו מאימוץ הרשימה, הם יישאו באחריות לפירוקה של ועידת התביעות. בכדי לשמר מראית עין של תמימות דעים, הימנעויות בהצבעה לא נרשמו.

כחלק ממסע יחסי הציבור הנוכחי שלו, ברמן מצטט את אלברט איינשטיין, שאמר "מי שמזלזל באמת בנושאים קטנים, לא ניתן לסמוך עליו בנושאים חשובים". ברמן אכן הופקד על נושאים חשובים במיוחד, והוא הוכיח עצמו כבלתי כשיר למשימה.

כל עוד הפרשה נמשכת, אנו שומעים בכל יום סיפורים שוברי לב המתארים את מצוקתם האיומה של ניצולי שואה בערוב ימיהם, אשר נמנעים מהם צרכים בסיסיים כמו מזון, תרופות ושירותים בסיסיים אחרים שיאפשרו להם לחיות את שארית שנותיהם בכבוד. מגיע להם יותר. לכולנו מגיע יותר. הטיפול הקלוקל בכספי פיצויי השואה מהווה את הכשל המוסרי החמור ביותר בחיים היהודיים המאורגנים בתקופתנו.

ileibler@netvision.net.il