אולמרט, עצור

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Olmert caves in to Bush

אהוד אולמרט אכן זכה לקבלת פנים מפוארת בבית הלבן. הוא נשא נאום מצוין בישיבה המשותפת של שני בתי הקונגרס. זו הפעם הראשונה מאז ימי שלטונו של בנימין נתניהו שלישראל יש ראש ממשלה המסוגל להציג את עניינה של ישראל באופן מרשים.

אבל אחרי המחמאות יש לרדת ללב העניין: הביטויים הלבביים של רצון טוב אינם יכולים להסתיר את אי ההצלחה של הביקור בהשגת התקדמות פוליטית ממשית, לבד מהמחויבות החשובה של הנשיא בוש להגן על ישראל מפני איראן.

גם בתקופת שרון היו לאמריקנים הסתייגויות בנוגע להתנתקות. בחודשים האחרונים הזהירו האירופים את הנשיא האמריקני, ההולך ונחלש, כי הם יתנגדו בתוקף לאישור גבולות שייקבעו חד-צדדית על ידי הישראלים. בנוסף לכך, ביקשו הירדנים מהבית הלבן ללחוץ על ישראל שלא לסגת חד-צדדית, מפני שהדבר עלול לערער את יציבות משטרם. גם הנשיא מובארכ הפציר באולמרט שלא להמשיך בתוכניתו.

באווירה זו, הנשיא בוש ריכך את ההתייחסות המעורפלת הקודמת שלו להכרה במציאות של ההתנחלויות הישראליות, שאותה 'תימרן' שרון מתוך הטעיה, כתמיכה בזכותה של ישראל לספח את גושי ההתנחלויות העיקריים. משמעות דברי בוש לאולמרט היא: אל תסמכו על הכרה מצד ארה"ב או על הכרה בינלאומית בגבולות שהותוו חד-צדדית.

בתרחיש מהופך, סוריאליסטי במידת מה, היה זה אפוא ראש ממשלה ישראלי שניסה נואשות לשכנע את הממשל האמריקני לתמוך בנסיגות חד-צדדיות.

קבלת הפנים הלבבית שנערכה לאולמרט התבססה גם על התחייבות להפוך על פיהם קווי מדיניות שאומצו בעבר. לפני הביקור בוושינגטון, התנגד אולמרט באופן עיקש לחידוש מו"מ ישיר עם מחמוד עבאס, שגם לפני ניצחון החמאס נחשב בעיני ישראלים רבים לדו-פרצופי לא פחות מקודמו. הוא הבין שניהול מו"מ עם עבאס המוחלש רק יסיט את תשומת הלב מהחמאס ויחזק את הדרישות לוויתורים נוספים, שאינם מתקבלים על הדעת. אולמרט אמר – ובצדק, כי "יכולה להיות סיבה לפגישה [עם מחמוד עבאס] רק אם היא תשרת מטרה מדינית. אם הממשלה היא ממשלת חמאס, איזו מטרה מדינית היא יכולה לשרת?"

אבל בעזרת קצת כיפוף זרועות הצליחו האמריקנים 'לשכנע' אותו לחזור על המחדל שעשו קודמיו עם ערפאת. בתמורה לכך יזם עבאס תעלולים חדשים, כגון "גילוי הדעת של האסירים", שקרא לאיחוד החמאס והג'יהאד האיסלאמי עם הרשות הפלשתינית, ובה בעת דרש את זכות השיבה לפליטים הערבים ונסיגה לקווי 67' – קרי, מירשם בדוק להשמדת ישראל. אם יחדש את המו"מ עם מחמוד עבאס, יסלק אולמרט גם את המחסומים המונעים מהאירופים מלהכיר בחמאס.

אולם הדוגמה הבולטת ביותר לכניעה לתכתיבים האמריקניים היתה ההחלטה ההזויה לספק נשק ל-10 אלפים אנשי המשמר הנשיאותי של מחמוד עבאס. לא יעלה על הדעת שאולמרט היה מסכים לחזור – על דעת עצמו – על השגיאה האווילית של הסכמי אוסלו, של הענקת נשק ישראלי למיליציות הפלשתיניות כדי שישמש אחר כך לרצח יהודים. כדי להבליט את האופי המגונה של ההסדר המשונה והמביש הזה, מינה היו"ר עבאס לאחר מכן את קולונל מחמוד דאמרה למפקד הכללי של "המשמר הנשיאותי" שלו. דאמרה מצוי ברשימת הטרוריסטים המבוקשים ביותר על ידי ישראל, בעוון ניהול התקפות קטלניות נגד אזרחים ישראלים, הטמנת פצצות וכפי הנראה גם ארגון פעולות של מפַגעים מתאבדים.

דומה שאולמרט יצר ניכור בינו לבין השמרנים האמריקנים. ג'יימס וולסי, לשעבר ראש ה-CIA, פרסם לאחרונה מאמר בוול סטריט ג'ורנל, שבו תיאר את הנסיגה מעזה ככישלון מחפיר, הפוגע באינטרסים של ארה"ב, בהביאו לכך ש"גם ארה"ב נראית חלשה". על פי וולסי, הדבר מביא גם לחיזוק כל ארגוני הטרור באזור, ותרם לניצחון החמאס בבחירות הפלשתיניות. הוא מזהיר כי אין כל בסיס למו"מ עם הפלשתינים, כל עוד עמוד התווך של סדר היום שלהם נשאר לכל היותר רציחות של יהודים ו"סיום הכיבוש" – מילת קוד המצדיקה טרור. הוא קובע כי פיתרון אמיתי של שתי מדינות יוכל להפוך למציאות רק כשהפלשתינים יידרשו לעמוד באותן אמות המידה כמו הישראלים, וכשהמתנחלים היהודים בגדה המערבית של המדינה הפלשתינית יקבלו את אותו היחס שמקבלים ערביי ישראל בישראל.

אפילו ג'וזף פארח, הפרו-ישראלי חסר העכבות, עורך ה-WorldNet Daily, אמר לאחרונה "התייאשתי מישראל", מפני ש"הנסיגה הלאומית" שלה תיחשב ל"פיוס הג'יהאד הגלובלי". מודאגים עוד יותר היו יהודים אמריקנים רבים, משני צדי הקשת הפוליטית, שהחלו לגנות בגלוי את מדיניותה של ממשלת ישראל – מגמה שיהיו לה השלכות שליליות מאוד אם לא תשתנה.

השיא בעניין זה היה אולי התבטאותו של אלוף (מיל') גיורא איילנד כי מדיניות קבלת ההחלטות בישראל "רקובה", והגינוי שלו להתנתקות מעזה כ"הזדמנות שהוחמצה, במימדים היסטוריים".

אפשר רק לקוות שהמפגש הראשון של אולמרט, כראש הממשלה, עם ממשל בוש – יעודד אותו, זמנית לפחות, להימנע מנסיגות חד-צדדיות קיצוניות, במיוחד אם הן מביאות תועלת לחמאס או מחזקות אותו. מוטב היה שאולמרט יוותר על הרטוריקה ועל האידיאולוגיה ויאמץ מדיניות מעשית שתשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל. מי יודע, אולי בעתיד אוטופי מרוחק, עם פלשתינים שישוקמו ויהיו מוכנים לחיות איתנו בשלום, נוכל לקבל סיוע בינלאומי. בינתיים יכול ראש הממשלה לחזור ולספר שכיום קיימת בקרב הישראלים הסכמה כללית בדבר פיתרון של שתי המדינות, ושאיפה להיפרד מהפלשתינים. אבל כל עוד שכנותיה של ישראל אינן משלימות עם קיומה מעבר לתיקונים קלים שנועדו לשפר את הביטחון, ישראל אינה צריכה לעשות שום ויתורים טריטוריאליים.

אם אולמרט יתקדם בכיוון זה, הוא גם ימנע קרע פנימי אפשרי, מכאיב כל כך, אשר ללא ספק יעורר הסתייגויות נוראות ויוליך למהומות אלימות בכל רחבי המדינה ובכל חלקי האומה.

הכותב הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann