אולמרט חייב ללכת

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Speaking Candidly: Let's correct the leadership deficit

יש פתגם ישן באידיש שאומר כי הדג מסריח מהראש. אין ספק שזה מתאים לאומה שלנו, שמנהיגיה אינם ראויים להנהיג אותנו.

היה זה קצת מוזר לשמוע שראש-הממשלה מפעיל את כישרונו המפורסם ל"ספינים", ומתאר דוח וינוגרד, בלי בושה, כדוח "שטיהר את שמי", ו"סילק ממני את הסטיגמה המוסרית". אמנם הדוח ניקה את אולמרט מכך שהיה מושפע משיקולים אישיים כאשר פתח במבצע הקרקעי השנוי במחלוקת בסוף המלחמה, שגרם למותם של 33 חיילים, אבל אין ספק שזו לא היתה סוגיה מרכזית; למעשה, זו היתה הסחת דעת מהסוגיה העיקרית.

בדוח ההרסני, שחובר על-ידי ועדה שנבחרה אישית על-ידי ראש-הממשלה, חזרה הוועדה על ההאשמה של אולמרט בשיקול-דעת לקוי במשך כל מהלך המלחמה, שהסתיימה ב"הזדמנות גדולה וחמורה שהוחמצה" כדי להביס את החיזבאללה תבוסה מוחצת ולהחזיר את כושר ההרתעה של ישראל שהתרסק.

וינוגרד יצא מגדרו כדי להדגיש ש"ההימנעות שלנו מקביעת אחריות אישית אינה צריכה להתפרש כי אחריות כזאת אינה קיימת". הדוח, שחוזר על המונח "כשלים" 190 פעמים ו"ליקויים" 213 פעמים, מצהיר חד-משמעית כי "אותם כשלים וליקויים" ב"נוהלי קבלת ההחלטות" וב"חשיבה ותכנון אסטרטגיים" הבליטו את הממצאים המוקדמים ששררו בכל 34 ימי הלחימה.

מעולם לא היתה ועדה ישראלית עצמאית ישירה כל-כך בהאשמת המנהיגים הפוליטיים שלנו בכישלון במלחמה. מבחינת אולמרט, שהצהיר בשחצנות שהוא ימשיך להחזיק במשרתו בלי שום קשר לממצאי הדוח, וטען בציניות שהממצאים האלה מזכים אותו ואפילו מצדיקים אותו, הופך לחוכא ואיטלולא את האחריות הציבורית ומערער בצורה חמורה את האתוס הדמוקרטי של האומה. זה רק יגביר את הכעס הנרחב כלפיו, ששותפים לו ישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית.

מפחידה עוד יותר היא העובדה שבמשך 18 החודשים שחלפו מאז המלחמה, לא הצליח אולמרט להפנים את לקחי המלחמה. כיום הוא ממשיך ליישם קווי מדיניות שמעולם לא אושרו פורמלית, או אפילו נדונו בכנסת כראוי. אנו נתקלים פעם נוספת במסלול הפיוס שאיבד את אמוננו, עושה ויתורים לשותף דו-פרצופי שמעמיד פנים, שאינו מסוגל לגמול לו, ובכך מחזק את הטרוריסטים.

הוויתורים של אולמרט למחמוד עבאס כוללים ויתור עד כה של התעקשותנו המוחלטת לשמירה על גבולות בני הגנה; ויתור על דרישות הביטחון הקודמות, שלא היו נתונות כלל למשא-ומתן, שכבר עלו בחיי ישראלים; הפרחת הצעות לחלק את ירושלים ולמסור את סמכויות השיפוט בהר הבית לידי הפלשתינאים; שחרור מאות טרוריסטים והתחייבות לשחרר עוד, והספקת נשק לפלשתינאים, שיופנה בעתיד כלפינו, ללא ספק.

ומה סיפק מחמוד עבאס בתמורה? בדיוק שום דבר!

אבל האימפוטנט, שותפנו לשלום, הצהיר פעם אחר פעם שהוא לעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית. הוא תיאר את "זכות השיבה" של הפליטים הפלשתינאים כנושא שאינו עומד כלל למשא-ומתן; יחידות הביטחון שלו ממשיכות לרצוח יהודים, ההסתה בשטחים שתחת שלטונו לא רק שאינה פוחתת, אלא הגיעה לשיא של כל הזמנים, כאשר גני-הילדים הפלשתינאים ממשיכים לעצב את הילדים לשאוף למות קדושים אם יהרגו יהודים, וכאשר ישראל נוקטת פעולות הגנתיות נגד החמאס המשגר רקטות לעבר אוכלוסיה, עבאס מאיים לגבות אותם מבחינה צבאית.

ולבסוף, אזרחי ישראל בשדרות וביישובי עוטף עזה הפכו לפליטים בארצם. ככל שאיכות הרקטות וטווחם משתפרים, כך ייכנסו שטחים גדולים יותר של ישראל לטווח תקיפתן של הרקטות. לאחר שהרגלנו את הקהילה הבינלאומית במשך שנים להמטרת רקטות על אזרחים ישראלים, עכשיו מצפים מאתנו להמשיך ולספק לפלשתינאים בשטחים אלה בחשמל ובדלק "מסיבות הומניטריות" – משהו ששום אומה בעולם לא תעלה על דעתה.

וחמור מכך, בעוד שהחמאס מנסה לחקות בעזה את התשתיות של החיזבאללה, ממשלת אולמרט – שכבר התנסתה בתוצאות המרות על שלא נקטה פעולה מקדימה בלבנון – נשארת פעם נוספת פסיבית, ומחכה לטרוריסטים החמאס שיתקפו אותנו מתי שנוח להם. לחלופין, הממשלה הזאת מחכה לאסון הבלתי נמנע כאשר טיל ייפול, חס ושלום, על גן ילדים, בית-חולים או מתקן תשתיות, ואז הם ייאלצו להגיב.

אם אולמרט ימשיך לכהן כראש-הממשלה, הדבר יבטיח – וירטואלית – שמערכות-היחסים עם שכנינו ועם העולם ימשיכו לשקוע בבור ללא תחתית. בימים סוערים אלה, כשאנו עומדים באמת בפני איום קיומי, איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות כמו אנייה ללא הגה. אם הבנים שלנו ייאלצו להילחם במלחמה עתידית, אנו צריכים להטות אוזן, יותר מאשר אי-פעם, לדוח וינוגרד, אשר אומר בפירוש שאנו זקוקים לראש-ממשלה שאנו יכולים לתת בו אמון. אנו זקוקים גם למנהיג שהאומה תהיה בטוחה בו, ושיהיה מסוגל לנהל את המשא-ומתן לשלום בלי להיות מוסט כל הזמן לעניינים הקשורים להישרדות פוליטית.

המנהיגות צריכה להתייחס למסגרת החברתית והכלכלית המוזנחת שלנו, הזקוקה בדחיפות לתשומת לבנו. יש צורך לחולל רפורמה במערכת החינוך שלנו, שאמות המידה שלה הידרדרו לרמה מדהימה. העדר תכנית לימודים עיקרית, שתאחד את זרמי החינוך החילוניים, הדתיים לאומיים, החרדיים והערבים, מעודדת היווצרות שבטים ולא אחדות. שחיקת הדו-שיח והסובלנות ההדדית בין הדתיים לחילוניים מעודדת את הקיטוב והקיצוניות הגוברים. יש צורך בשיפוץ כללי של מערכת הבריאות, הרווחה, המים והשימור, והן ראויות לבדיקה מחודשת. יש צורך אמיתי בתכנון וברפורמות ארוכי-טווח. איננו יכולים לצפות שסוגיות חיוניות אלה יידונו כראוי על-ידי הממשלה הזאת.

תחת שלטונו של אולמרט, ישראל תישאר אומה במצור המונהגת על-ידי מנהיג כושל שלא ספג את הלקחים המרים של שגיאות העבר. עול האחריות רובץ על חברי הכנסת שעד כה לא טרחו לפעול למען האינטרס הציבורי, בגלל סדר היום האנוכי האישי שלהם. הציניות שאין בלתה הופגנה על-ידי אהוד ברק, אשר הפר את הבטחתו להתפטר, ללא בושה, אחרי פרסום דוח וינוגרד, ועל-ידי מפלגת ש"ס שבגדה בתומכיה הנצים למען בצע כסף קצר-טווח, ועל-ידי חברי "קדימה" המתחסדים, הממתינים לראות לאן הרוח נושבת.

גורם נוסף הפועל לטובתו של אולמרט, הוא השנאה המידבקת והבהלה כלפי יורשו, ככל הנראה, בנימין נתניהו, כפי שהיא משתקפת בתקשורת העברית.

התברכנו באנשים יציבים ויצירתיים בצורה שלא תיאמן. ולכן, לפני שיהיה מאוחר מדי, אנו, אזרחי ישראל, צריכים להפעיל את כוח העם, וללחוץ על חברי הכנסת הכושלים ושאינם מתפקדים, העסוקים יותר בשמירה על כיסאותיהם, מאשר לקדם את האינטרסים של האומה.

היה זה לא אחר מאשר אהוד ברק, שר הביטחון, שאמר לפני זמן לא רב: "אנחנו זקוקים למנהיג אחר שנוכל להאמין בו, שיעמיד את האינטרסים של האומה לפני הישרדותו הפוליטית וסדר היום האישי שלו". האיש הזה הוא בוודאי לא אהוד אולמרט. אולם למרבה הפרדוקס, הפוליטיקאי שאחראי יותר מכל להשארתו בתפקיד, הוא לא אחר מאשר אהוד ברק עצמו.

הכותב הוא מנהיג יהודי בינלאומי ותיק. . ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann