אולמרט, דמוקרטיה, ושביתת-הנשק עם החמאס

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Democracy demands transparency

לפני חודשיים חזיתי שכדי לעכב ככל האפשר פעולות נמרצות שיתרחשו בסופו של דבר ברצועת עזה, על ראש-הממשלה אולמרט ליצור נוסחה שתשמור על כבודו ותגיע לשביתת-נשק עם החמאס, מבלי שתיראה כאילו ידה הייתה על העליונה ב"פשלה" ישראלית נוספת.

אך אבוי, עד הטענות של שערורייה שכוונו לראש-הממשלה שלנו, זה בדיוק מה שקורה. על אף אזהרות חוזרות ונשנות וחמורות מצד צה"ל ששביתת-נשק עם החמאס תחזור אלינו כנקמה, ראש-הממשלה נוקט בכיוון זה, כשהוא מתעלם מהסכנות ומנפנף בפיתוי של "שלום" ו"שקט", שהוא מבין כי כל ישראלי משתוקק לו.

בשום פנים אין בסיס להצעת שביתת-נשק עכשיו, העלולה לקדם בצורה כלשהי את מאמצינו להשיג שלום או ביטחון. אין זה מקרה שאפילו הסיעות הפלשתינאיות הקיצוניות ביותר – 12 מהן – הסכימו להסכם על תהדייה (תקופה של שקט). אולם עד היום, החמאס חוזר ומכריז מפורשות שזהו אמצעי טקטי לזמן קצר בלבד, ומייחס אותו לקטע מהקוראן המתאר כיצד השיג הנביא מוחמד הסכם זמני עם היהודים, שלאחר מכן הפר אותו כדי להשמיד אותם. הסיעות האלה נשארו קשות-עורף, וטוענים שהשמדת המדינה היהודית היא מטרתם העיקרית, ולעולם לא יוותרו עליה.

הטרוריסטים זקוקים לשביתת-הנשק הזאת נואשות. הם כורעים תחת הלחץ של צה"ל, הם מותשים, ונזקקים להפוגה כדי להתחמש מחדש, לשדרג את תשתיות הטילים שלהם, לשלוח את אנשיהם לאימונים בחוץ-לארץ, ולהתכונן לסיבוב הבא. הם רואים את עצמם כעת כשהם לא מצוידים כראוי כדי להתמודד עם פלישת ישראל לרצועת עזה. הם פוחדים מפני חזרה על מבצע "חומת מגן" בשנת 2002, כאשר ישראל השמידה את התשתיות שלהם בגדה המערבית, ושעד היום לא הצליחו לשחזר אותן. הם מאמינים שאם יינתן להם זמן להתארגן מחדש ולרכוש כלי-נשק קטלניים יותר, ויגרמו לאבדות כבדות יותר לצה"ל.

המצרים, שתיווכו בעסקה הזאת, ארגנו לרשות הפלשתינאית את הנוכחות של משגיחים אירופיים שיפקחו על מעבר הגבול בין מצרים לרצועת עזה. הם הבטיחו לחמאס "שהמצור יוסר, ומעברי הגבול ייפתחו מחדש". הייתה להם גם החוצפה לדרוש מישראל שתקבל את העסקה בתנאים שסוכמו בה. אולם כאשר נשאלו אם הם ימנעו מהחמאס לנצל את שביתת-הנשק כדי לייבא נשק, הם אמרו: "מצרים אינה שולטת ברצועת עזה, אלא היא רק שכנתה".

לאור העבר העגום של המצרים למנוע את זרם כלי-הנשק לרצועת עזה דרך גבולותיהם, זה עלול להיות טירוף מוחלט שלנו לסמוך על צירוף של פלשתינאים, מצרים ו"משגיחים" אירופים, שימנעו מהחמאס מלנצל את התהדייה כדי להקים תשתיות התקפיות בנוסח החיזבאללה, המסוגלות לגרום נזק עצום לישראל.

חוץ מזה, עכשיו נעשה ברור יותר שההבדלים בין הגישות כלפי ישראל ושותפי השלום שלנו, המדברים אחת בפה ואחת בלב, חסרי האונים, והחמאס, הם יותר עניין של צורה מאשר מהות. מחמוד עבאס הכריז זה עתה שהוא מסרב לפגוש כל מי שיבקר בישראל בחגיגות 60 השנה לקיומה, והכריז לאחרונה כי הוא עלול לפנות ל"מאבק מזוין". האם נפקיד את ביטחוננו בידי אנשים כאלה?

הבה נבטא את הדברים בבהירות. למען כמה חודשים שקטים, אם נסכים לשביתת-הנשק הזאת, אנו פשוט מספקים לאלה המחויבים להשמדתנו הזדמנות להתכונן לסבב נוסף של מעשי איבה, בזמן שיהיה נוח להם. ואנו מודעים היטב לכך שהקרב הבא עלול להיות כרוך בלחימה בשלוש חזיתות בעת ובעונה אחת.

אם הניתוח הזה לוקה בחסר, ברור שעל ראש-הממשלה שלנו (או יורשו) והצוות שלו להבהיר לאומה, או לפחות לספק מתווה רחב של התכנית האסטרטגית במקום להכריז הכרזות סותרות מדי יום.

בשבועיים האחרונים, נוסף על מבוכת החמאס בעניין שביתת-הנשק, היינו עדים גם לתוהו ובוהו, כאשר אולמרט שינה לפתע את גישתו כלפי הסורים, ולכאורה הציע להם לקבל בחזרה את כל רמת הגולן. הוא התנגד בפומבי להצעה של שאול מופז, שר התחבורה, שהיה בעבר שר הביטחון, שהזהיר במפורש כי הצעתו של אולמרט לוותר על הגולן לטובת סוריה, ואמר שהדבר יביא את איראן לרמת הגולן. בימים האחרונים הכריז אהוד ברק, שר הביטחון, "כי לא הגיע הזמן להפסקת אש עם החמאס", אבל כהרגלו, זמן קצר לאחר מכן סתר את עצמו. אבי דיכטר, השר לביטחון הפנים, לשעבר ראש השב"כ, שאל: "האם הממשלה רוצה באמת לעצור את הטרור?", וגינה את כישלונו של ראש-הממשלה להגיב על הטילים הנורים מעזה.

איזה סוג של ממשלה היא זו, כאשר שרים בכירים אינם יכולים להכפיף את עצמם לממשלתם, או להתפטר?

הבעיה האחרת היא שאיש אינו יודע מה אולמרט, ראש-הממשלה, וציפי לבני, שרת החוץ, נושאים ונותנים בחשאי עם הרשות הפלשתינאית. אין שום שקיפות, ומעבר לשמועות סותרות על ויתורים בנוגע לגבולות, לירושלים ולפליטים, ראש-הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני נוטלים על עצמם, בהעדר החלטת ממשלה, לסכם לחלוטין סוגיות מכריעות עם הרשות הפלשתינאית. אנו צריכים להשתחרר מכל אשליה שהיא. כאשר הסכמי מדף אלה יסוכמו בחשאי עם הפלשתינאים ויונחו בפני הכנסת, כל מאמץ של בית-המחוקקים לבטל או לתקן היבט כלשהו, יעמוד בפני ביקורת בינלאומית עצומה והאשמות בקשיות עורף.

כמובן שלאור הלחצים האישיים העצומים הנובעים מההאשמות האחרונות בחוסר הגינות, היינו מניחים שראש-הממשלה יקפיא, או לפחות יוציא את עצמו ממשא-ומתן כזה. אולם אם הוא מתכונן להתעקש על תהליך משפטי ארוך פוטנציאלית, ולהמשיך לקבל החלטות של חיים ומוות נוראות הנוגעות לעתידנו, התנהגות כזאת תהיה חסרת תקדים ובלתי מקובלת לחלוטין.

לאור מה שמתרחש, אנו צריכים לשאול את עצמנו ברצינות אם אנו יכולים לכנות את עצמנו בהגינות כדמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה היא יותר מאשר עריכת בחירות. היא מניחה שהממשלה מקבלת אחריות ומכבדת את רצון העם. כיום, כשאנו נמצאים בעיצומו של אחד האתגרים הקשים ביותר שנתקלנו בו מאז הפכנו למדינה, וניצבים אפילו בפני איומים על קיומנו, המנהיגים הכושלים שלנו, המבוזים בכל הרמות, מקבלים החלטות מכריעות של חיים ומוות בלי שום תחושה של אחריות כלפי הממשלה, הכנסת או האומה. אין ספק שהעם זכאי לקבל מידע אם יש לממשלה שלנו תכנית משחק כלשהי, או שמא היא מגיבה רק ללחצים, כשהם מתעוררים.

נוכח חגיגות יום השנה ה-60 להקמת המדינה, יהיה ראוי מאוד אם במקום לשאת נאום נבוב נוסף, ראש-הממשלה ייפגש עם הממשלה שלו (או יורשו), ייפגש עם הממשלה, יציג אסטרטגיה כוללת (אם היא קיימת) לאישורם, וידרוש שהשרים יפסיקו להתנהל כאילו הם מפעילים את אחוזות הנחלה הפרטיות שלהם, ויתחייבו למדיניות שנתקבלה על-ידי רוב השרים, או להתפטר. הממשלה אישרה תכנית שלאחר מכן תוגש לכנסת, ותאור, תתוקן או תידחה על-ידי הכנסת.

כך אנו מצפים שדמוקרטיה אמיתית תתפקד.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann