איזי ליבלר

אובמה ומנהיגות יהודית

אובמה

Obama and Jewish leadership [1]

הפגישה "הסגורה" שהתקיימה בין הנשיא ברק אובמה לבין 50 נציגי ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים בארצות הברית זכתה לכינוי "מפגש יוצא מן הכלל" על ידי יושב ראש הועידה, אלאן סולוו וסגן יושב הראש, מלקולם הונליין. המפגש סיפק, לדבריהם, "ערוצי תקשורת פתוחים לנשיא אובמה וממשלו" וגם "הזדמנות להשמיע את עמדתם של יהודי ארצות הברית באשר לנושאים המקדמים את פניה של המדינה".

בנימה דומה, הודיע הבית הלבן כי המפגש אישר מחדש את "תמיכתה הבלתי מעורערת של אמריקה בביטחונה של ישראל, ההתנגדות לכל מאמץ לדה-לגיטימציה שלה ולביקורת מכוונת כלפיה ומחויבות להשגת שלום אשר יבטיח את עתידם של ערבים וישראלים כאחד".  בניגוד לפגישה ב-2009, ארגון J Street לא זכה להזמנה.

על פי כל הדיווחים יצא הנשיא אובמה מגדרו בניסיון לשכנע את המשתתפים כי הוא עודנו מחויב לישראל. יתרה מזאת, הוא שב והצהיר על מחויבותו החד-משמעית לשמר את רמת הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל ברמות השיא הנוכחיות.

ואולם, על אף הערותיו החיוביות, נראה כי הנשיא ממשיך בנאמנותו העיקשת למדיניות מתמשכת של הפעלת לחץ בלתי מאוזן על ישראל לביצוע וויתורים חד-צדדיים נוספים.

המשתתפים בוועידה הודו לנשיא על כך שהטיל את הוטו האמריקאי במועצת הביטחון של האו"ם. אך בתגובה לביטויי הצער על האמירות האנטי-ישראליות הנוקשות שהביעו נציגים אמריקאים לפני ואחרי ההצבעה במועצת הביטחון, אובמה ציין כי גורמים בבית הלבן הרגישו כי היה מחובתה של ארה"ב "לעשות משהו על מנת להראות איזון", בעיקר בהתחשב בשבריריות דעת הקהל הערבית בתקופה "רגישה" זו.

כמו כן, היה מדאיג ללמוד כי על אף הצונאמי האחרון הפוקד את העולם הערבי, אובמה נשאר נאמן להנחת היסוד שלו כי ישנו קשר בין המהומות במזרח התיכון- כולל האיום מפני איראן- לבין הצורך בוויתורים ישראליים כלפי הפלסטינים.

עיוות זה של המציאות מקבל יתר עוצמה כאשר הוא מצטרף להמעטה שעושה לאחרונה ארה"ב בחומרתן של קבוצות אסלאמיות פונדמנטליסטיות קיצוניות דוגמת האחים המוסלמים במצרים, שאותה מתארת כיום מחלקת המדינה כ"מתונה", על אף מטרתה החד-משמעית לכונן מדינת הלכה אסלאמית ומחויבותה העיקשת להשמדתה של ישראל.

מדאיג עוד יותר הוא הציטוט של אובמה ב-JTA, בו הובאה קריאתו המתנשאת והמעליבה של הנשיא אובמה למנהיגים היהודיים לדבר עם חבריהם ועמיתיהם בישראל ו"לחפש בנפשם" את התשובה לשאלה האם ממשלת ישראל רצינית לגבי מאמצי השלום שלה.

סטיבן וורניק, סגן נשיא התנועה ליהדות קונסרבטיבית, העיר כי אובמה "אכן דיבר על העובדה שישראל היא הקבוצה החזקה יותר כאן, מבחינה צבאית, תרבותית ופוליטית. ועל ישראל ליצור את ההקשר שבו זה יקרה". ברור כי הנשיא רמז לכך שהאחריות העיקרית לקידום תהליך השלום היא בידיה של ישראל.

אובמה חזר גם על השקפתו הנושנה לפיה עבאס הוא מתון ומהווה פרטנר לשלום, אך גרס כי "הפלסטינים לא מרגישים בטחון כי ממשלת נתניהו רצינית לגבי ויתורים טריטוריאליים".

בניגוד מוחלט לניסיונותיו להבין מהם מניעיו של עבאס, אובמה כלל לא התייחס לוויתורים חסרי התקדים שהציע ראש ממשלתנו, אשר נבחר בבחירות דמוקרטיות ואשר מדיניותו זוכה לתמיכה על ידי רוב מוחלט בציבור. אדרבא, אם המושכות היו בידיה של האופוזיציה, גישתה כלפי הפלסטינים כמעט ולא הייתה משתנה.

נתניהו היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שהקפיא את הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים, וזאת בתגובה ללחץ אמריקאי (ולא פלסטיני). למרות זאת, במהלך כל התקופה הזו סירב עבאס לנהל עמו משא ומתן.

לכן, כאשר אובמה קרא לישראל לבצע ויתורים נוספים, בהתעקש כי "שני הצדדים" יעשו "מאמץ גדול יותר", היה זה הולם אם אחד הנציגים היהודיים היה שואל את אובמה האם הוא רואה מקבילות בין המנהיגות המושחתת והמסלפת של עבאס לבין זו של מובארק, שאליו התכחש אובמה לאחרונה.

אילו ויתורים ניתן לעשות לפלסטינים אשר מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית, מסרבים לפירוז וממשיכים לתמוך בעיקשות בזכותם של כל הפליטים הפלסטינים להתגורר בישראל?

האם על נתניהו להסכים לחזור לקוי שביתת הנשק של 1948, אשר אינם ניתנים-להגנה? קוים אלו (אשר נקראים בטעות גבולות 1967) תוארו על ידי אבא אבן היוני, שר החוץ לשעבר של ישראל, כ"גבולות אושוויץ", ומעולם לא תוכננו להיות גבולות קבע. האם על נתניהו להתעלם מהחלטה 242 של האו"ם, אשר נכתבה תוך מתן דגש ספציפי לעובדה כי הגבולות הבלתי-ניתנים-להגנה הללו יחייבו שינויים עתידיים?

האם אובמה מצפה כי ישראל תיסוג חד-צדדית מן השטח? אנו כבר ראינו את תוצאות נסיגתו החד-צדדית של שרון מעזה, אשר הובילה להשתלטות חמאס, להגברת ירי הרקטות והטרור נגד אזרחים ישראליים והגיעה לשיאה במלחמת עזה.

קיומה של ישראל תלוי רבות בתמיכתה של ארצות הברית- היום יותר מאשר בכל תקופה מאז קום המדינה. מעודד לראות כי הציבור האמריקאי והקונגרס מביעים תמיכה חזקה בישראל. אך בבית הלבן יש לנו נשיא אשר מעדיף, על אף שהוא אינו מכיר בכך בפומבי, לפייס מדינות אסלאמיות ואפילו לכונן קשרים עם אסלאמיים קיצוניים, מה שסותר בסופו של דבר את התמיכה במדינה היהודית. על כן, נטל האחריות להסברה הישראלית והימנעות מהקרבתה של ישראל על מזבח התועלתנות נתונים כיום בידיהם של תומכינו היהודים בארצות הברית.

אובמה שואף להיבחר מחדש, והוא הפגין נכונות לוותר על אידיאולוגיה על מנת לקדם את מטרותיו.

היהודים מהווים קבוצה אסטרטגית קטנה אך חשובה בפוליטיקה האמריקאית. יש להם כוח השפעה. אך אם בפגישה עם הנשיא נציגי המנהיגות לא עמדו על זכותם להגיב להצהרות המוזרות והמתנשאות של הנשיא- כמו קריאתו, לכאורה, "לחפש בנפשם" ולהפעיל לחץ על ישראל להיות מעורבת יותר בתהליך השלום ולהיות יותר אדיבים כלפי הרשות הפלסטינית המסלפת- הם יחדלו לחלוטין להשפיע.

בניית מדיניות אסטרטגית תחת תנאים שכאלו היא משימה לא קלה. על מנהיגי הקהילות היהודיות לשקול את תגובותיהם למדיניות של הממשל שאותה הם תופסים כמנוגדת לאינטרסים היהודיים. השמעת התנגדויות אכן עלולה לפגוע בגישה שתינתן בעתיד, אך מנהיגים אחראיים במדינה דמוקרטית אינם צריכים להימנע מלעשות זאת בצורה מכובדת, אפילו אם פעולה שכזו עלולה להכעיס את אלו המנווטים את דרכה של האומה.

מורשתו האיומה של הרב סטיבן וויז, אשר חנופתו העיוורת לנשיא פרנקלין רוזוולט בתקופת השואה הביאה לכתיבה של אחד מן הדפים החשוכים בהיסטוריה של יהדות ארצות הברית, הופנמה על ידי דור של מנהיגים יהודיים איתנים וגאים בתקופה שלאחר המלחמה, מנהיגים אשר היו מוכנים לעמוד על דעתם על מנת לזכות בהתחשבות. אך כאשר הם מודעים לקשרי העבותות הקיימים כיום עם הליברליזם ועם המפלגה הדמוקרטית, היכולת לעמוד אל מול נשיא כמו אובמה מהווה כיום אתגר משמעותי למנהיגי יהדות ארצות הברית. אך תגובתם תביא ללא לספק להשלכות היסטוריות על עתידו של העם היהודי ושל המדינה היהודית.