אדישות קטלנית

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Give us leadership

קווי המדיניות הסותרים של הממשלה בכל הנוגע למה שמכונה "הפוגה" בין ישראל לפלשתינים מסחררים את ראשינו. מה שנחשף בשבועות האחרונים מאותת שההנהגה שלנו איבדה למעשה את הקשר עם המציאות.

הגאווה הציונית היתה שאחרי 2,000 שנות חוסר אונים יוכל צבא ישראל להגן על העם היהודי. צבא האזרחים שלנו הצליח להדוף את הכוחות המשולבים של כל מדינות ערב ששאפו להשמידנו. אפילו עכשיו, אחרי השגיאות האוויליות של ההנהגה הצבאית והמדינית שלנו בימי מלחמת לבנון השנייה, צה"ל נשאר הכוח הצבאי התכליתי ביותר באזור.

אולם בשבועות האחרונים אנו מוכים בתדהמה נוכח כישלונה של הממשלה למלא את התחייבותה הראשונה במעלה – להבטיח את ביטחונה של האוכלוסייה האזרחית.

המנהיגים שלנו הסכימו ל"הפוגה", בידיעה ברורה שהפלשתינים אינם מסוגלים, ושאין להם אפילו שום כוונה, לנסות לבלום את פיגועי הטרור המכוונים כלפינו.

ראש ממשלתנו נישק את מחמוד עבאס, יורשו הדו-פרצופי של יאסר ערפאת, והכריז עליו כעל איש מתון המחויב בכנות לתהליך השלום המדומה. אולם האיש הזה, החוזר בצביעות על המנטרה שהתקפות הטרור מזיקות לעניין הערבי, תומך בתרבות של רצח עם. לא זו בלבד שהוא מקדש את המפגעים המתאבדים, אלא הוא עצמו הביא לחקיקת חוק המחייב לשלם פנסיה למשפחות הרוצחים. עד היום הוא מסרב בעקשנות להתערב ולסכל ניסיונות טרור הנרקמים בשטח שבו הוא שולט. כוחות הביטחון שלו נשארו מעורבים בצורה פעילה ביוזמות טרור, והם אחראים לרצח אזרחים ישראלים יותר מאשר החמאס.

החמאס הסכים ל"הפוגה" הזאת בגלל הצרכים האסטרטגיים קצרי הטווח שלו, ואנשיו היו לפחות כנים והכריזו שבזמן הנוח להם יחדשו ללא היסוס את המאבק לשחרורה של כל פלשתין.

צה"ל התנגד נואשות לשביתת הנשק, והזהיר את הממשלה שהאזרחים הישראלים יהיו נתונים לסיכונים גדולים יותר ושהאבידות ילכו ויתרבו. יתרה מזאת: אף על פי שאחרי ההכרזה הרשמית על ההפוגה המשיכו הפלשתינים להמטיר רקטות קסאם לעבר שדרות והאזור הסובב אותה, אסר ראש-הממשלה על הצבא במפורש לנקוט אמצעי מגן כלשהם נגד הטרוריסטים, גם אם הם נצפו כשהם משגרים רקטות נגד מטרות אזרחיות. ההיגיון הפתטי של ראש-הממשלה ושל שרת החוץ שלנו היה להרוויח "תועלת דיפלומטית" עצומה תמורת האיפוק הישראלי.

הגרוע ביותר עוד לפנינו

אחרי כמה כמעט אסונות, ביניהם רקטת קסאם שפגעה בגן ילדים ופציעה קשה של שני נערים, הסכים ראש הממשלה סוף סוף להרשות לצה"ל לירות על הטרוריסטים, אבל רק אם הם עוסקים ממש בתהליך שיגור הרקטות. גם אז המשיך ראש הממשלה למנוע מהצבא את הזכות לרדוף אחרי הרוצחים לאחר שהרקטות שוגרו.

וכאילו כדי לסכם את התרחיש הסוריאליסטי, הזהירו הפלשתינים שאם ישראל תפעל נגד משגרי הקסאמים שביתת-הנשק תסתיים. התנהגות מזעזעת כזאת היא חרפה וקלון לא רק למנהיגים שלנו, שאינם מתפקדים כמנהיגים; היא משליכה לרעה על כל האומה. אילו אזרחי תל-אביב או אזרחי ערים גדולות אחרות היו נתונים להתקפות טילים והממשלה היתה מתעקשת שהצבא יעמוד מהצד בחיבוק ידיים, העם היה עולה על הכנסת והיו פורצות מהומות רחוב. אבל כנראה שאם הקרבנות מרוכזים באזור גבול כגון שדרות, אפשר להצדיק זאת בנימוק שהפוליטיקאים האירופים, ואפילו המצרים, מוחאים לנו כפיים על האיפוק שאנו מפגינים בזמן שהטרוריסטים משגרים רקטות קטלניות לעבר האזרחים שלנו.

אדישות קשוחה כזאת כלפי חייהם ושלומם של אזרחים היא תופעה מזעזעת. מובן מאליו שאין היא עולה בקנה אחד עם קדושת החיים ועם החובה להגן מפני הרוצחים, ששתיהן טבועות במסורת היהודית. אבל גם אם נתעלם מהשיקול הזה, העובדה היא שחוץ מהפלשתינים ובעלי-בריתם שום מדינה אחרת בעולם לא היתה נוהגת במדיניות מכוונת המקריבה אזרחים כדי לקדם אינטרסים דיפלומטיים.

העולם מתחיל להתרגל לאזרחים ישראלים המשמשים מטרות לרקטות, וכאשר יבוא היום ואנו נפעל יש להניח שיגנו אותנו מפני שלא המשכנו לעמוד בחיבוק ידיים כאשר אזרחים חפים מפשע שלנו נהרגים ונפצעים.

אבל הגרוע ביותר עוד לפנינו. השלמנו בשתיקה עם הצפת רצועת עזה בכלי נשק, חומרי נפץ וטילים חדישים והרסניים דרך הגבול המצרי המחורר, העשויים להשלים את התעצמות החיזבאללה בצפון. נוסף על כך, הממשלה נכנעה גם לבקשת האמריקנים לאפשר ל"משמר הנשיאותי" של עבאס לקבל נשק, בידיעה שכמו בעבר כמעט ודאי שהנשק הזה יופעל כלפינו בשלב זה או אחר. וכמובן, כל זאת כשהאיראנים מממנים את החמאס ומאמנים אותו בטכניקות הטרור המתקדמות ביותר. האיראנים מעניקים אפילו פרסים כספיים לאנשים המעורבים בשיגורי ה"קסאמים", עם "בונוסים" כשישראלים נהרגים.

מה צריכים הפלשתינים לחשוב? אין ספק שהם מאמינים שנסראללה צדק כשתיאר את ישראל כקורי עכביש, כאשר הם רואים שאין לה יכולת אפילו להגן על אזרחיה. כך האויבים שלנו צוברים תעוזה, וחוגגים את העובדה כי מה שנשאר מכושר ההרתעה שלנו הולך ונעלם. הם מקבלים עידוד לחשוב שאם ימשיכו להרוג ולפצוע נשים וילדים אנו ניכנע לבסוף. הנכונות הגלויה שלנו לשחרר אסירים רבים שיש להם דם על הידיים כ"מחווה של רצון טוב", מבהירה שהריגת יהודים כבר אינה מבטיחה כלל מאסר ארוך שנים.

כמה עוד ימשיך העם לסבול את ה"ספינים" וה"זיגזגים" של ראש הממשלה הכושל שלנו? או את הרטוריקה הגסה של שר הביטחון שלנו, הנוהג כמו זיקית ומנצל את התקשורת כדי לבקר קשות את ראש הממשלה שלו? או את ההשתפכויות הנבובות של שרת החוץ הממרה את פיו של אולמרט, ומכריזה שהיא מתכוונת לפתוח ערוץ עצמאי למשא ומתן עם עבאס?

עכשיו, יותר מאשר אי-פעם בעבר, המדינה הזאת זקוקה למדיניות לכידה ולממשלה שתדבר בקול אחד, ותבין שהשמירה על חייהם ובריאותם של אזרחיה עומדת בראש סדר-העדיפויות שלה. אם המנהיגים הכושלים שלנו אינם מסוגלים לנוע בכיוון זה ולהתארגן כראוי, הם יאבדו את הזכות המוסרית להנהיג את המדינה הזאת.

איז ליבלר הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann