ספרו של אברהם בורג 'לנצח את היטלר' שהתפרסם בשנה שעברה בעברית, יצא לאור כעת באנגלית תחת כותרת ניטראלית יותר: 'השואה הסתיימה: עלינו לקום מן האפר'. חלק מההערות הפוגעות ביותר שהופיעו במהדורה הישראלית רוככו גם הן. באופן פרדוקסאלי, הגרסה העברית של ספרו של בורג בקושי גרמה לגל תגובות כלשהו, מהסיבה הפשוטה שרוב הישראלים פשוט התעלמו ממנו. הטפות המוסר שלו נגד ארצו ועמו היו כל כך פרימיטיביות, עד שעיתונאי הארץ ארי שביט עשה ממנו מטעמים, והאשים שספרו 'מסריח משנאת-ישראליות'. אפילו בני בריתו מהשמאל, כמו יוסי ביילין, הרחיקו עצמם ממנו. עם זאת, גרסה אנגלית זו בוודאי תספק מקור עידוד ליהודי התפוצות שכבר מעורבים בקמפיינים אנטי-ישראליים, וזה משמעותי שבניגוד לעמיתיהם הישראלים, יהודים אמריקאיים שהם מקטרגים קיצוניים של ישראל כמו J-Street מזהים את עצמם בגאווה עם בורג. מדאיג גם להתבונן בסיקור האוהד לו זוכה ספרו של בורג באמצעי תקשורת יהודיים אופנתיים, המתייחסים להגיגי ההשמצה שלו בתור תרומה חשובה הראויה לדיון. אויבי ישראל המחפשים תעודת הכשר יהודית כדי להכפיש ולפגוע בלגיטימציה של המדינה היהודית יוכלו למצוא מה שהם מחפשים בדברי השטנה הללו. חשוב מכך, הם לא יצטטו בכך איזה איש שוליים ישראלי פוסט-ציוני. אברהם בורג הוא נצר לאחת המשפחות המפורסמות ביותר של הציונות הדתית בישראל, בנו של המנוח המכובד ד"ר יוסף בורג, אשר הוביל את המפלגה הדתית-לאומית במשך שנים רבות. משפחתה של אמו נטבחה בפוגרום בשנת 1929 בחברון. חשוב מכך, בורג היה יו"ר הכנסת, וכן יו"ר הסוכנות היהודית והארגון היהודי העולמי * במהלך הקריירה הסוערת שלו בפוליטיקה הישראלית, בורג שאף לצייר את עצמו כמורד אמיץ. אבל הוא תמיד התרברב בכך שהוא נועד להיות ראש ממשלה. שאיפתו נכזבה ב-2001 לאחר שהפסיד בצורה שאינה נאותה לבנימין בן-אליעזר בקרב על ראשות מפלגת העבודה. תחילה נראה היה שבורג זכה, אך בחירתו נפסלה לאחר שהתברר שהשיג יותר קולות מחברי מפלגת העבודה הדרוזיים מאשר מספר הרשומים במפלגה, והוא פרש מהפוליטיקה בבושת פנים. לאחר מיזם עסקי כושל עם שותפים מפוקפקים בחברה העוסקת בנשק, הוא שב לזרקורי החיים הציבוריים בתפקיד הפולמוסן הפוסט-ציוני שסיפק לו השראה לכתוב את 'לנצח את היטלר'.

אברהם בורג: הפוסט-ציוני האולטימטיבי

Print This Post

avrum-burg

Avraham Burg: The ultimate post-Zionist

ספרו של אברהם בורג 'לנצח את היטלר' שהתפרסם בשנה שעברה בעברית, יצא לאור כעת באנגלית תחת כותרת ניטראלית יותר: 'השואה הסתיימה: עלינו לקום מן האפר'. חלק מההערות הפוגעות ביותר שהופיעו במהדורה הישראלית רוככו גם הן.

באופן פרדוקסאלי, הגרסה העברית של ספרו של בורג בקושי גרמה לגל תגובות כלשהו, מהסיבה הפשוטה שרוב הישראלים פשוט התעלמו ממנו. הטפות המוסר שלו נגד ארצו ועמו היו כל כך פרימיטיביות, עד שעיתונאי הארץ ארי שביט עשה ממנו מטעמים, והאשים שספרו 'מסריח משנאת-ישראליות'. אפילו בני בריתו מהשמאל, כמו יוסי ביילין, הרחיקו עצמם ממנו.

עם זאת, גרסה אנגלית זו בוודאי תספק מקור עידוד ליהודי התפוצות שכבר מעורבים בקמפיינים אנטי-ישראליים, וזה משמעותי שבניגוד לעמיתיהם הישראלים, יהודים אמריקאיים שהם מקטרגים קיצוניים של ישראל כמו J-Street מזהים את עצמם בגאווה עם בורג. מדאיג גם להתבונן בסיקור האוהד לו זוכה ספרו של בורג באמצעי תקשורת יהודיים אופנתיים, המתייחסים להגיגי ההשמצה שלו בתור תרומה חשובה הראויה לדיון.

אויבי ישראל המחפשים תעודת הכשר יהודית כדי להכפיש ולפגוע בלגיטימציה של המדינה היהודית יוכלו למצוא מה שהם מחפשים בדברי השטנה הללו. חשוב מכך, הם לא יצטטו בכך איזה איש שוליים ישראלי פוסט-ציוני. אברהם בורג הוא נצר לאחת המשפחות המפורסמות ביותר של הציונות הדתית בישראל, בנו של המנוח המכובד ד"ר יוסף בורג, אשר הוביל את המפלגה הדתית-לאומית במשך שנים רבות. משפחתה של אמו נטבחה בפוגרום בשנת 1929 בחברון. חשוב מכך, בורג היה יו"ר הכנסת, וכן יו"ר הסוכנות היהודית והארגון היהודי העולמי *

במהלך הקריירה הסוערת שלו בפוליטיקה הישראלית, בורג שאף לצייר את עצמו כמורד אמיץ. אבל הוא תמיד התרברב בכך שהוא נועד להיות ראש ממשלה. שאיפתו נכזבה ב-2001 לאחר שהפסיד בצורה שאינה נאותה לבנימין בן-אליעזר בקרב על ראשות מפלגת העבודה. תחילה נראה היה שבורג זכה, אך בחירתו נפסלה לאחר שהתברר שהשיג יותר קולות מחברי מפלגת העבודה הדרוזיים מאשר מספר הרשומים במפלגה, והוא פרש מהפוליטיקה בבושת פנים. לאחר מיזם עסקי כושל עם שותפים מפוקפקים בחברה העוסקת בנשק, הוא שב לזרקורי החיים הציבוריים בתפקיד הפולמוסן הפוסט-ציוני שסיפק לו השראה לכתוב את 'לנצח את היטלר'.

שיטתו של בורג היא לבצע הכללות מעורפלות לגבי ערכים יהודיים 'אוניברסאליים' ולהשתמש בהם כדי לפגוע ביסודות המוסריים של ישראל, אליה הוא מתייחס כאל מדינה כושלת.

לכן, לדבריו, "מדיניות ישראל בארץ אבותינו מחללת את מורשתם של אבותינו אברהם, יצחק ויעקב" ואז הוא ממשיך ומאשים אותנו בכך שאנו שוללים את זכויות האדם מהערבים ומיישמים נגדם את אותן שיטות גזעניות שהנאצים יישמו נגד יהודי גרמניה בשנות ה-30. אליבא דבורג, "ערביי ישראל הם כמו יהודי גרמניה ברייך השני".**

הוא מאשים שהשואה הפכה לגורם החודרני והדומיננטי ביותר, המרעיל את מוחה של אומה שלמה, וש"בגלל השואה, ישראל הפכה להיות קולם של המתים". היא הפכה את הישראלים לפסיכוטיים, המתוכנתים לנצל את זכר השואה בתור "מכשיר לשירותו של העם היהודי", המייצג כעת "גטו של קולוניאליזם דורסני". הוא קורא לסגירת יד ושם והחלפתו במטה חדש של בית דין בינלאומי פלילי.

בורג מסכם כי "מדינה שחיה על החרב וסוגדת למתיה, נגזר עליה לחיות במצב חירום מתמיד, משום שכל אחד הוא נאצי, כל אחד הוא ערבי, כל אחד שונא אותנו, כל העולם נגדנו". הוא אינו עושה שום מאמץ לספק לקוראים רקע לגבי האיומים הקיומיים המוחשיים העומדים בפני ישראל, או לגבי מלחמת הטרור האכזרית המתנהלת נגד תושביה.

יושב הראש לשעבר של הארגון הציוני מכריז, שבתור אדם בעל ערכים הומינטריים הוא מאמין שהגיעה העת לפרק את הציונות. בגרסה העברית המקורית, בורג תיאר את חוק השבות בתור "תמונת מראה של היטלר", שחזור של חוקי נירנברג הגזעניים של הנאצים. זה היה כאילו הוא אימץ את החלטת האו"ם "הציונות היא גזענות" הידועה לשמצה, שעברה ב-1975 (ובוטלה ב-1991). הוא גם צפה שהכנסת תאמץ עם הזמן חקיקה האוסרת יחסי מין יהודים וערבים. ולסיום, בורג מאשים, על בסיס ידע ממקור ראשון, כי הוא מודע לכך שהגזענות משתוללת בבתי ספר ישראליים, בהם ילדים רווי יצר נקמני, הפכו לגזענים פסיכוטיים ובריונים, השואגים שוב ושוב שצריך לגרש ולהרוג ערבים.

בורג גם מניח שפתרון שתי המדינות ככל הנראה כבר מת משום שגם יהודים וגם ערבים 'נחטפו' בידי פונדמנטליסטים. "אנחנו נלקחנו בשבי בידי המתנחלים, והם נלקחו בשבי בידי החמאס".

כמעט בטבעיות, בורג מטיח בנתן שרנסקי, ש"יכול היה לשנות את נשמתה של ישראל" אך במקום זאת "נטש את האחריות ההומניסטית האוניברסאלית ששחררה אותו לחופשי" והפך ל"דובר טיפוסי נאמן של ישראל הלאומנית והשוביניסטית".

בורג גם מחייה את הטיעון האנטישמי שאבד עליו הכלח לגבי ה"נאמנו הכפולה". הוא מאשים את המדינה היהודית בניצול ארגונים כמו איפאק (AIPAC) כדי לקדם את מטרות מדיניות החוץ של ישראל, גם אם הן מתנגשות עם האינטרס הלאומי של ארה"ב, ובכך פוגעת במעמדם החברתי ובפטריוטיזם של יהודי ארה"ב. שלא במפתיע, ג'ון מירשיימר, אחד ממחברי גילוי הדעת האנטי-ישראלי "הלובי הישראלי ומדיניות החוץ של ארה"ב", מוביל את רשימת הממליצים על כריכת הספר, ומהלל את בורג על כך שביטא באומץ דעות שאסור לדון בהן בזרם המרכזי בארה"ב.

כמעט כל דור בהיסטוריה היהודית עמד מול בוגדים יהודים המפיצים שנאה נגד אחיהם. במאה ה-20 לבדה, יהודים מוכשרים רבים, ביניהם ישראלים, התפתו לקומוניזם והפכו לדוברים למען מדיניותו הרצחנית של סטאלין והאנטישמיות הסובייטית. ספרו של בורג הוא דוגמא בת-זמננו למגמה זו, ומספקת דלק למנועי התעמולה של אלה שמטרתם היא לפגוע במדינה היהודית.

זה יהפוך בוודאי לתיבת אוצר עבור אלה המנסים להשתמש בציטוטים מוזרים המשמיצים את המדינה היהודית, כפי שנוסחו בידי חבר לשעבר בממסד הישראלי.

זה כבר נוצל על ידי אתרי אינטרנט נאציים ואסלאמיים אנטישמיים, המצטטים באהדה את דברי השיטנה של בורג כלפי ארצו.

עם ביקורת עצמית בונה, הנחשבת לאחת מהתכונות היהודיות הטובות ביותר, צריך להיזהר מאוד כאשר

משתמשים במושג הציורי 'שנאה עצמית' גם נגד יהודים המציגים נטייה מזוכיסטית להיות ביקורתיים-מדי כלפי בני עמם. אבל לפי כל הסטנדרטים, ספרו של בורג אכן מספק הצדקה מספקת להשתמש במושג זה כדי להסביר את הדרך המכפישה בה הוא מתאר את ארצו.

בגרסה האנגלית של ספרו, בורג אינו חוזר על קריאתו ההזויה הקודמת לחבריו הישראלים ללכת בעקבותיו ולהשיג דרכונים זרים. האמת היא שאם בורג עצמו היה יורד מהארץ, מעט מאוד ישראלים היו מזילים על כך דמעה.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann