Breakfast with Peter Beinart

במהלך ביקור שערכתי לאחרונה בניו יורק, נפגשתי לארוחת בוקר ארוכה עם הסופר השנוי במחלוקת פיטר ביינרט, אשר זוכה בחודשים האחרונים לכיסוי תקשורתי נרחב כמבקרה הבולט ביותר של ישראל מן השמאל הקיצוני בארצות הברית. ג'פרי ויזנפלד, פעיל יהודי קונסרבטיבי נמרץ מניו יורק, השתתף גם הוא בפגישה.

עליי להודות כי מעדיף אני להתעמת עם יריבים מקסימים פחות. ביינרט, בן 41, הוא אישיות חביבה, כריזמטית ורהוטה ביותר. בשונה ממרבית מבקריה היהודיים של ישראל- אשר בדרך כלל הם אדישים ובורים בכל הקשור למורשתם היהודית- ביינרט מחשיב את עצמו ליהודי מסור, שומר על בית כשר, מבקר בבית הכנסת ושולח את ילדיו לבתי ספר יהודיים. כמו כן, הוא מתייחס לעצמו כציוני נלהב וטוען כי ההנעה המרכזית שלו היא תשוקה בוערת לתרום לעתידם ארוך- הטווח של ישראל ושל העם היהודי.

אך על אף אישיותו החביבה והתעקשותו כי "מחלוקותיו" עם מדיניות הממשלה הישראלית אינן מחסירות מאהבתו הנלהבת לישראל, אין ספק כי ביינרט לקח על עצמו תפקיד מרכזי כיהודי מוביל העוסק בדמוניזציה ודה- הומניזציה של המדינה היהודית.

תיאורו של ישראל, אותה הוא מאשים בניצול אובססיבי של "הקורבנות שלה", הוא מעוות ובלתי מאוזן באופן עקבי. ניתוחו של הקונפליקט הישראלי- ערבי הוא מוטה ללא הרף, וזאת לא רק משום שהוא מביע ביקורת שאינה הוגנת כלפי מדיניות הממשלה, אך יותר מכך משום שבאופן כללי, הוא אימץ את הנרטיב של אויבינו. הוא אינו מתייחס לעובדה שרוב רובם של הישראלים אינם מעוניינים לשלוט בפלסטינים וכי- אילו היה להם פרטנר אמתי לשלום- הם היו מקבלים בברכה מדינה פלסטינית.

בעוד שמפעם לפעם הוא משלם מס שפתיים ומגנה את התועבות הערביות, ספרו מתרכז בסבל הפלסטיני וחסר כל הבנה וחמלה כלפי הסבל והטרור שאליהם נחשפו הישראלים מאז אוסלו. תהיה זו לשון המעטה להאשימו בשקילות מוסרית. הוא אפילו מגנה את ישראל על כך שלא עשתה מספיק בכדי למצוא פתרון דיפלומטי עם חמאס להימנעות מהמלחמה בעזה. ביינרט משתמש בקלישאות כמו כיבוש אפילו בהתייחס לעזה, וזאת למרות העובדה כי מלבד ביטחון גבולות ואיסור בלתי יעיל על ייבוא כלי נשק, מדינת החמאס הינה עצמאית לחלוטין ומנהלת את ענייניה שלה.

חלק הארי של טיעוניו נשען על התיעוד המעוות והמופרך ברובו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אשר ביינרט מתעקש כי היה קרוב להשגת הסדר. על כן, הוא משבח את שיתוף הפעולה הביטחוני המוגבל שהוגש עם הרשות, וזאת כאסטרטגיה דיפלומטית להשגת תמיכה בינלאומית, אך הוא אינו מתייחס לעקשנות הבלתי מתפשרת של יושב ראש הרשות מחמוד עבאס, לסירובו לשים סוף להסתה, לחנך את בני עמו לדו- קיום בשלום או להגיע לפשרה בנושא זכות השיבה לפליטים הפלסטיניים.

ביינרט שב וחוזר על המנטרה לפיה בהיעדר ההתנחלויות, שלום ורצון טוב ישררו באזור. הוא מזהיר כי במידה ולא יפורקו ההתנחלויות, תקום מדינה יחידה אשר תשמיד דמוגרפית את החלום הציוני. ההיבט הרדיקאלי ביותר בגישתו הוא קריאתו הבזויה ל"B.D.S ציוני"- חרם גלובאלי על סחורות מתוצרת ההתנחלויות, אשר אותן הוא מגדיר כ"ישראל הבלתי- דמוקרטית".

נתניהו מתואר על ידו כזומם דו- פרצופי המשלם מס שפתיים לשלום בעודו מתנגד בפועל לכל הסדר אמתי. מאידך, הוא מחניף לנשיא אובמה ומקדיש לו פרק שלם בספרו הזוכה לכותרת הביזארית "הנשיא היהודי". בפרק מהולל הנשיא כחבר נלהב של ישראל.

אני קראתי תיגר על ביינרט כיהודי מסור וציוני כביכול החי בניו- יורק, כיצד הוא אינו חש ייסורי מצפון כאשר הוא מאמץ עמדה בנושאים של חיים ומוות המנוגדת לגישתם של מרבית הישראלים. הוא השיב כי עמדותיו זהות לאלו של ישראלים רבים, וכי כיהודי אמריקני אשר אוהב את ישראל- הוא חש מחויבות להשמיע את קולו.

כאשר נפרדו דרכינו, ביינרט הגיש לי באדיבות עותק של ספרו ובו הקדשה המתייחסת אלי כ"שותף לאהבת העם היהודי והמדינה היהודית". עם זאת, היה ברור כי דעותיו של כל אחד מאתנו נותרו כשהיו. ואולם, אף על פי שלא אמר זאת בפירוש, התחושה שקיבלתי ממנו הייתה כי אילו היה כותב את ספרו כיום, הוא לא כולל בו את קריאתו הרדיקאלית לחרם על ההתנחלויות- קריאה אשר הרחיקה אותו מארגוני השמאל אשר חולקים אם לא כן את עמדותיו.

ביינרט אינו יהודי-שונא-עצמו, אך רבים טוענים כי עמדותיו של נובעות מהחלטה מחושבת לקדם את הקריירה שלו או כי הן מונעות באופן תת- מודע על ידי רצון להפוך ליקיר הליבראליים מן השמאל הקיצוני. במידה והוא אכן שכנע את עצמו כי מניעיו הם אלטרואיסטיים באופן טהור, מפתה להציע כי הוא מפגין מאפיינים של אגומניה או נרקיסיזם.

למרות הכיסוי התקשורתי הנרחב שלה זכה, מכירות ספריו הינן נמוכות ומרבית הביקורות, כולל כאלו המגיעות מן השמאל, הן קוטלות- ובמיוחד בכל הקשור לקריאתו לחרם ציוני. אפילו ב-J Street הרחיקו עצמם מקריאה זו. האינדיקטורים הראשוניים מצביעים על כך שרוב רובם של היהודים האמריקניים מתנגדים לעמדותיו ורק קבוצה קטנה (אך רעשנית) תומכת בו.

אך אסור להפחית בערכו של הנזק שאותו יכול ביינרט להסב. צריך רק "לעשות גוגל" על שמו על מנת להעריך את החגיגה התקשורתית העצומה הסובבת אותו. הייצוג המעוות והדמוני שלו של מדיניות הממשלה הישראלית הנוכחית הינו בעל פוטנציאל להשפעה על יהודים מבולבלים בשוליים השמאליים, כמו גם סיפוק תגבורת עבור אלו המבקשים להשמיץ ולערער את הלגיטימיות של ישראל בזמן שהיא עומדת בפני איומים קיומיים קשים. על כן חיוני כי האשמות השווא והעיוותים שלו ייחשפו ויופרכו.

מדאיג ביותר כי רק בשבוע שעבר היה ביינרט חלק מקבוצה- אשר כללה מבקרים עוינים וארסיים של ישראל- אשר נפגשה והתייעצה עם הנשיא אובמה בנוגע למזרח התיכון. אין ספק כי ביינרט יעמוד בראש המקהלה אשר תפעיל לחץ על הנשיא (במידה וייבחר מחדש) לשוב ולהפעיל לחץ על המדינה היהודית. כמו כן, הוא בוודאי ידחק בו ליישם את קריאתו להחרמת מוצרים מן ההתנחלויות הישראליות.

על כן, חשוב כי נפרסם את העובדה כי דעותיו הקיצוניות של ביינרט הן מגונות ומנודות על ידי רוב רובם של הישראלים, כמו גם היהודים האמריקניים. בהקשר זה, בעוד שאני תומך בעיקרון לפיו יש לאפשר השתתפות למגוון הרחב ביותר של דעות בוועידת הנשיא פרס המתקיימת בירושלים בחודש יוני, ההחלטה המטרידה מצד המארגנים להזמין את ביינרט כנואם מרכזי הינה מוזרה ובלתי מובנת. ההחלטה מרמזת על חוסר הבנה של היקף הנזק שבמתן בימה יוקרתית ולגיטימציה למעמדו של יהודי המקדם קמפיין דוחה הקורא בבירור לחרם גלובאלי על ההתנחלויות הישראליות, נזק הנגרם הן לכבודנו העצמי והן למעמדנו הבינלאומי. מעל לכל, ההזמנה מעבירה מסר מבולבל לממשל אובמה באשר לקווים האדומים שישראל מתווה לעצמה.

ileibler@netvision.net.il

Unity Government - Opportunities and Dangers

המהלך המפתיע והדרמטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומנהיג האופוזיציה שאול מופז ליצירת ממשלת אחדות ודחיית הבחירות לנובמבר 2013 הותיר את המדינה כולה פעורת פה.

במשך למעלה משלוש שנים, קראתי שוב ושוב בטור זה להקמתה של ממשלת אחדות שמטרתה לאפשר קבלת החלטת, וזאת לאור האתגרים הלאומיים העומדים בפנינו. למרבה הצער, האגו- מאניה ושנאת נתניהו האובססיבית של יושבת ראש קדימה לשעבר, ציפי לבני, הפכה את הדבר לבלתי אפשרי. למען האמת, להוציא נושאים פרסונליים ושאיפות אישיות, לא היה בסיס אידאולוגי כלשהו אשר בלם את איחודן של שתי המפלגות הללו- הפרגמטיות (והאופורטוניסטיות) במהותן- בגוש מרכזי מאוחד. רבים מחברי הליכוד וקדימה יכולים היו לחצות בקלות את הקווים ללא התפשרות על השקפתם.

רוב רובם של הישראלים יקבלו ללא ספק בברכה את המהלך. זה, אם ינוהל באופן יעיל, יוכל להביא סוף סוף לאיחויו של הקרע הגדול שנפער באומה מאז תקופת הסכמי אוסלו.

יצירתה של ממשלת מרכז בת 94 חברים- ממשלת הקואליציה הגדולה בהיסטוריה של ישראל- מספקת גם את האפשרות לטיפול במגוון של נושאים פוליטיים, חברתיים וכאלו הנוגעים לזהות. אלו נשמרו כל העת על אש קטנה, וזאת בגלל זכות הווטו המוגזמת של מפלגות קשות עורף וחד- ממדיות קטנות אשר החזיקו במאזן הכוח בכנסת.

המהלך עשוי להפוך את נתניהו לאחד מראשי הממשלה החזקים ביותר שידעה ישראל. אם ישכיל לעקוב אחר מדיניות מרכז אחראית, הוא יחדל להיות נתון לסחטנות או להשפלה מצד החרדים, ליברמן, השוליים הימניים- קיצוניים מבית במפלגת הליכוד או קוראי תיגר חיצוניים כגון לפיד. מדיניות שכזו אף תשפר לאין שיעור את מעמדו הגלובאלי וכן את מערכת יחסיו עם הנשיא אובמה והאמריקנים בכל הקשור לאיום האיראני והסרבנות הפלסטינית.

אך נתניהו לוקח על עצמו גם סיכון עצום. ניצחונו בבחירות היה קרוב לוודאי, אך במידה וישגה כעת, או בעקבות אילוצי זמן לא יספיק לשכנע את הישראלים כי הממשלה החדשה נחושה לבצע רפורמה אמתית במערכת, המהלך הזה עלול להוביל לסופה של הקריירה הפוליטית הפורחת שלו. ההצלחה תדרוש חקיקה רבה בתוך מסגרת זמן קצרה של תשעה עד שנים עשר חודשים- אתגר מרתיע במקצת אך לבטח לא בלתי אפשרי.

עבור קדימה ומנהיגה שאול מופז, המהלך מהווה גלגל הצלה משום שהמפלגה הייתה צפויה להימחק בבחירות, מה שמסביר את הימנעותה מהתמקחות על תיקי קבינט. עד שני שליש מחברי הכנסת של קדימה היו נשלחים הביתה לו היו הבחירות מתקיימות בספטמבר. למופז ישנה כעת הזדמנות- במידה ויתפקד באופן מוצלח- לזכות מחדש בתמיכת הבוחרים או להתמזג לבסוף עם הליכוד. המרוויחה השנייה תהיה שלי יחימוביץ', אשר תטפס כעת להנהגה רשמית של האופוזיציה ותוכל להתרכז בנושאים חברתיים וכלכליים, ואף אולי להצטרף לממשלה בשלב מאוחר יותר.

בעיניי, ישנם חמישה נושאים קריטיים שעליהם חייבים נתניהו ומופז להתגבר אם ברצונם לזכות באהדת הציבור הישראלי.

הראשון עלול להיות החיוני ביותר, מכיוון שהוא יקבע את הטון עבור הממשלה העתידית. זהו הצורך להשיב על כנו את מושג האחריות הממשלתית. הביטויים הצורמים ביותר של התפקוד הלקוי בממשלות ישראל האחרונות הייתה נטייתם של שרים אינדיבידואליים, כמו גם מפלגות קואליציה, לנהוג כאילו היו הם אדונים חופשיים לעצמם ולא חברים אחראיים בממשלה. על נתניהו להבטיח כי מרגע שהממשלה מאמצת עמדה, כל שר החש עצמו מחויב להשמיע אמירה ביקורתית ייאלץ להתפטר.

הנושא השני, אשר נראה כי הוסכם לגביו מבעוד מועד, הוא הצגתה של הרפורמה הנחוצה ביותר בשיטת הבחירות אשר זמנה עבר מזמן. זו תתוכנן באופן שייצב את הממשלה ויחליש את כוחם של פלגים קטנים להטיל וטו על רצון העם.

הנושא השלישי, אשר זכה אף הוא כפי הנראה להסכמה עקרונית מוקדמת, יתגלה ללא ספק כמאתגר ביותר: הצורך הנואש לבחון מחדש נושאי דת ומדינה אשר מעולם לא היה ניתן לטפל בהם באופן רציונאלי, וזאת בגלל התנגדותן של המפלגות החרדיות אשר החזיקו במאזן הכוח.

החלפת חוק טל והצגת הדרישה לשירות לאומי כלשהו מצד כל אזרחי ישראל- ערבים כמו גם חרדים- חייבת להיות מיושמת על מנת להתגבר על הזעם והמרירות הלאומיים המופנים כלפי הפטורים משירות ההולכים ומתרבים.

ישנם נושאי דת נוספים, כגון תפקיד הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים בכל הקשור לנישואים וגיורים, כמו גם הצורך להבטיח כי הדורות העתידיים של החרדים יצוידו בהשכלה ובחינוך הנדרשים כדי לאפשר להם להתפרנס ולא להיות תלויים ברווחה למשך כל ימי חייהם.

נושא זה ידרוש אומץ מצדו של נתניהו וגם של מופז, אשר שניהם מבקשים לטפח את תמיכתן הפוליטית של המפלגות הדתיות. במידה והם יסתפקו בהצגת רפורמות קוסמטיות גרידא, הדבר יוביל לרתיעה מסיבית בבחירות הקרובות ויספק דלק למפלגות האופוזיציה.

רביעית, על הממשלה להמשיך בדרך הרפורמה הכלכלית, במיוחד בעת שהקריסה הכלכלית האירופאית צפויה להשפיע על ישראל במהלך 12 החודשים הקרובים. ההתמקדות המרכזית חייבת להיות בניתוץ השליטה המוגזמת שבה מחזיקים מספר קבוצות גדולות אשר אינן מאפשרות תחרות.

לבסוף, ישנו צורך ליזום הערכה מתמשכת של מערכת החינוך, אשר במתכונתה הנוכחית מעודדת את חלוקתה של החברה לשבטים במקום לחזק את האחדות הלאומית. בעוד למגזרים החרדיים והערביים נדרשת אוטונומיה משמעותית, חיוני כי בטווח הארוך כל הזרמים יחויבו ליישם תכנית לימודי ליבה הכוללת בתוכה סטנדרטים סקולריים מינימליים ואשר בה מטופחת רוח התנדבות לאומית.

באופן תיאורטי, כל המטרות הללו יכולות להיות מוגשמות בתוך טווח זמן מוגבל, והן תיהנינה מתמיכה נלהבת של רוב הישראלים.

למותר לציין כי היתרון המידי ביותר של ממשלה זו יהיה מפגן האחדות אשר יועבר לעולם והמסר לפיו הממשלה, הרחוקה מלהיות גוף של הימין, מדברת בשמם של הרוב המוחלט של הישראלים. נוכחותם של שלושה רמטכ"לי צה"ל לשעבר בקבינט מחזקת אף היא את אמינותנו בכל צעד שבו נבחר בנוגע לאיום של איראן גרעינית, והיא תמצק את התמיכה הפופולארית בנו בארצות הברית. כמו כן, היא תחזק את קשרינו עם יהודי התפוצות ותדחק לשוליים את אלו בחוץ לארץ אשר מעיזים לומר לנו כי הם יודעים יותר טוב מאתנו מה נכון עבורנו.

ileibler@netvision.net.il

Ehud Olmert and Intelligence Heads in Destructive Rampages

בתקופה האחרונה, אנו נחשפנו למגוון ישראלים בולטים המשמיצים באופן פומבי את מדינתם, וזאת על מנת לקדם את סדרי היום האישיים שלהם או במטרה לפצות על תסכוליהם. ואולם, איננו תופסים נכונה את ההיקף בו התבטאויות שכאלו פוגעות במעמדנו הגלובאלי ומחזקות את אלו המבקשים את חורבנה של ישראל.

ההתפרצויות האחרונות הושמעו בוועידת 'הג'רוזלם פוסט' בניו יורק, בה השתתפתי גם אני. הוועידה זכתה לכיסוי תקשורתי גלובאלי רחב היקף ונכחו בה למעלה מ-1200 משתתפים מרחבי צפון אמריקה. מרבית המשתתפים ציפו לשמוע דיווחים המתייחסים למצבה הנוכחי של ישראל, אך הופתעו לשמוע במקום זאת את ראש הממשלה הישראלי לשעבר ואת ראש המוסד בדימוס מביעים דעות המזכירות יותר את J Street ואת הליבראליים מן השמאל השולי.

אני לא השתתפתי בעצמי בפאנל בו הושמעו ההצהרות הללו. אך אילו הייתי, אלו המסרים שאותם הייתי מבקש להעביר.

ישראל ניצבת כעת מול אתגריה הגדולים ביותר מאז 1948. אנו עומדים בפני איומים קיומיים מצד איראן גרעינית בפוטנציה, אשר מכריזה באופן פומבי כי היא נחושה למחוק אותנו מן המפה. התחייה האסלאמית הקיצונית בעולם הערבי מעלה ספקות בנוגע לשימור יחסי השלום החלשים שלנו עם המדינות השכנות המתונות כביכול.

מלבד בארה"ב, בקנדה ובאוסטרליה, מעמדנו בעולם כולו עורער על ידי קמפיינים של דמוניזציה ודה- לגיטימציה מטעם אסלאמיים ארסיים ואנטישמים מסורתיים. מובן כי הגיע הזמן לאחדות ולמפגן של איפוק מצדם של ישראלים אחראיים, אשר יימנעו מהפרזות פוגעניות בעת שהם מבקרים את ממשלתם, ובעיקר בחוץ לארץ.

אך באופן אירוני, דווקא בתקופה בה ישראלים מן השורה מפגינים את הקונצנזוס הרחב ביותר כלפי מדיניות הביטחון של הממשלה מאז הקרע בנוגע להסכמי אוסלו, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עוסק ברביזיוניזם היסטורי בניו יורק. הוא רומז כי אילו היה הוא עדיין בתפקידו אנו כבר היינו חיים בשלום עם הפלסטינים, מאשים את הממשלה הישראלית באי- השגת השלום ומהלל את יושב ראש הרשות הדו- פרצופי והבלתי מתפשר מחמוד עבאס בתור פרטנר אמתי לשלום.

אולמרט שכח לציין כי הוא נשא ונתן עם הפלסטינים מאחוריי דלתיים סגורות וללא אישור הקבינט, הממשלה והכנסת, וכי על אף הצעתו לשוב לקווי שביתת הנשק הבלתי ניתנים להגנה מ-1949, להסכים לשובם של מספר פליטים והצעתו החצופה לוויתור על שליטתה של ישראל בהר הבית, עבאס עדיין דחה את הצעתו ואף נמנע מלהציע הצעה נגדית. הוא האשים את שרי ממשלתו בכך שהניאו את עבאס מלקבל את הצעתו.

היה זה מחזה בלתי נעים לצפות בראש ממשלה ישראלי לשעבר מוכלם וזוכה למטר של קנטורים ובוז מצד קהל יהודי אמריקני. אך אולמרט יכול היה להאשים רק את עצמו.

למרבה הצער, בג'ונגל הפוליטי הישראלי בן זמננו, כל האמצעים כשרים. אולמרט אמר בהמשך ל'ניו יורק טיימס' כי נתניהו "מזלזל באמריקה", כי "אמריקה אינה מדינת חסות של ישראל" וכי אין לתפוס אותה ככזאת ש"ממלאת פקודות מירושלים". השמעת הצהרות שכאלו, אשר ללא ספק תנוצלנה על ידי אנטישמיים, ממחישה את עומק השקיעה של רה"מ לשעבר אולמרט.

האם ניתן היה לדמיין את הנשיא לשעבר בוש, אשר מדינתו אינה ניצבת כעת אל מול איום קיומי, מתבטא במונחים מזלזלים כל כך כלפי המדיניות של יורשו? אילו היה נוהג כך, רוב האמריקנים היו מתרעמים.

לא נותר מקום לספק כי אולמרט ירד מהפסים לאחר הריאיון שלו ל'CNN' בו הוא השמיע את הטענה הביזארית לפיה קונספירציה של הימין האמריקני הובילה למפלתו הפוליטית. במה שנשמע כמו עיבוד של הפרוטוקולים של זקני ציון, הוא טען כי "מיליונים על גבי מיליונים של דולרים שהועברו מארה"ב על ידי גורמים מן הימין הקיצוני" הם שהפילו את ממשלתו וסיכלו את מאמציו להשגת שלום בר- קיימא.

מחרידות לא פחות היו ההתפרצויות מצד ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן. בהפגנה של זלזול כלפי התפקיד הרגיש שאותו מילא רק שנה קודם לכן, הוא פתח בקמפיין ארסי להשמצת ראש הממשלה נתניהו ולפקפוק במניעיו בכל הקשור לאיום הגרעין האיראני. שבוע קודם לכן בישראל, יובל דיסקין, ראש השב"כ היוצא, נהג בהיסטריה והטיל ספק בשפיותם של ראש ממשלתנו ושל שר הביטחון ברק. הוא הוקיע אותם על היותם "משיחיים" ו"פונים לציבור המטומטם".

ייתכן וישנם עילות לגיטימיות לדעות חלוקות בכל הקשור לתזמונו ולהפעלתו של כוח צבאי כנגד איראן. אך נושאים שכאלו אינם מוחלטים על ידי הציבור הרחב, ועלינו לסמוך על מנהיגינו הנבחרים, הפועלים בהסמכה בוועדת ביטחון אחראית הממונה על ידי הממשלה, לקבל את ההחלטה הסופית. זו הסיבה שבגללה רבים מאתנו, אשר אינם חשופים למודיעין הנדרש כדי להגיע לשיפוט מאוזן, נמנעו מדיונים בנושא.

אין ספק כי זכותנו לצפות מבעלי התפקידים לשעבר בקהילת המודיעין החולקים על מדיניות הממשלה לנהל את עצמם באופן פיכח ואחראי, אפילו במידה והם נוטרים טינה כנגד נתניהו על כך שסרב להיענות לבקשותיהם האישיות בזמן ששימשו בתפקידיהם. ומעל לכל, עליהם להימנע מערעור מאמציה של ממשלת ישראל לחיזוק הסנקציות הגלובאליות במטרה לסלק את הצורך בפעולה צבאית.

האם ניתן היה לתאר את ראש ה-MI5 או ה-CIA בדימוס מזהיר את הציבור כי מנהיגו הלאומי הוא ד"ר סטריינג'לאב מטורלל אשר אינו כשיר לנהל את המדינה? האם התנהגות שכזו מצדו של מפקד מודיעין לשעבר הייתה נסבלת בכל דמוקרטיה נורמאלית?

כדי להחריף את המצב, דגן הצדיק בוועידת 'הג'רוזלם פוסט' את התפרצויותיו של דיסקין כ"רציניות" וכהתגלמויות לגיטימיות של חופש הביטוי. לאחר שקרא באופן פומבי לשר להגנת הסביבה גלעד ארדן מהליכוד "שקרן", הוא הזהיר את הקהל הנדהם כי הצעתו של ארדן, לפיה לאחר הפרישה ייאסר על ראשי המודיעין להשמיע הצהרות פומביות במשך זמן מוגבל, סוללת את הדרך למדינה נאצית.

ניתן לדמיין בקלות כיצד האיראניים והקיצונים האסלאמיים, הצופים בהתנהגות נלעגת שכזו, עלולים להסיק באופן מוטעה כי הישראלים משמידים את עצמם.

במדינה דמוקרטית מערבית נורמאלית, הייתה התקשורת האחראית מגנה ומדירה בפועל מנהיגים פוליטיים או בכירים לשעבר המביעים דעות משלהבות שכאלו. אך אבוי, בישראל חלק גדול מן התקשורת ניזון מהתבטאויות שכאלו, ועל כן אין זה מפתיע כי אנו ממשיכים להיכשל כישלון חרוץ במלחמת הרעיונות.

לנושא אין כל נגיעה בחופש הביטוי. אנו יכולים להתגאות בכך שלמרות האיומים החיצוניים העומדים בפנינו, אנו נותרנו דמוקרטיה נמרצת. והבחירות הקרבות צפויות להפגין כי רוב רובה של האומה תומך במדיניות הביטחון של ממשלה זו, כולל האסטרטגיה שלה בכל הקשור לפלסטינים ולאיראן.

בכל חברה בריאה ישנן מוסכמות מסוימות שאותן מחויבים לקיים כל אלו המעורבים בחיים הציבוריים. כאשר הם נמצאים בחוץ לארץ, על פוליטיקאים ופקידי ציבור להדגיש את הנושאים המשותפים לנו במקום להעביר מסרים מעוררי מחלוקת והרסניים. ישראל מפגינה חוסר באחריות ציבורית בעת שאישים כמו ראש הממשלה לשעבר אולמרט או ראשי המודיעין בדימוס מקדמים ללא עכבות את האג'נדה האישית שלהם מחוץ לגבולות המדינה, וזאת באופן המסכן את רווחתנו העתידית על ידי הפחתה בערכם של האיומים הניצבים בפנינו. אסור לזלזל בחומרת הנזק שאותו גורמת התנהגות שכזו למעמדנו הגלובאלי.

ileibler@netvision.net.il

Most Israelis and Jews are under no illusions

כאשר בוחנים את אירועי השנה החולפת ועוקבים אחר סקרי דעת קהל, ברור כשמש כי על אף הסיסמאות הממוחזרות המופקות מפיהם של אנשי השמאל הקיצוני, לפיהן רוב הישראלים והיהודים מתנגדים למדיניות הממשלה הנוכחית, הראיות על פני הקרקע מוכיחות את ההיפך המוחלט.

לא מתרחשת כיום תסיסה ציבורית כלשהי של טינה כנגד מדיניות החוץ והביטחון של הממשלה הישראלית. כמו כן, אין סימנים המעידים על כך שהיהודים המסורים בתפוצות הופכים מנוכרים למדינה היהודית.

למעשה, לא ניתן להכחיש כי כיום ישנו קונצנזוס ציבורי שלט בקרב הישראלים בכל הקשור לגישת הממשלה כלפי הפלסטינים, יותר מאשר בכל תקופה אחרת מאז הצגתם של הסכמי אוסלו אשר הביאו לפילוג בקרב האומה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח להתוות מסלול מרכזי הזוכה להסכמה של מרבית הציבור. מסלול זה מאופיין בהימנעות מוויתורים קיצוניים נוספים לטובת הפלסטינים בהיעדר הדדיות אמתית, ופסילת נסיגות טריטוריאליות חד- צדדיות נוספות אשר עלולות להוביל לחזרה על ההתנתקות של שרון בעזה. זו הובילה בסך הכול לחיזוקם של הג'יהאדיסטים וסיפקה להם אזורי שיגור נוספים לירי רקטות והגברת הטרור. בו בזמן, נתניהו שב והצהיר כי במקרה של הנהגה פלסטינית המתחייבת לדו- קיום בשלום, המפגינה מוכנות לפשרות ומכירה בדרישות הביטחון של ישראל, הוא יעשה כל מאמץ על מנת להגיע להסדר שיספק לפלסטינים מדינה עצמאית. הישראלים מבינים כי הדבר מחייב החלפה של ההנהגה הפלסטינית הדו- פרצופית הנוכחית, אשר מסורה יותר לסיום הריבונות היהודית מאשר להשגתו של מעמד מדינה.

למרות שיטת הבחירה הנוראית הנהוגה בישראל, המאפשרת ריבוי מפלגות ומינוף מוגזם בידי מפלגות קטנות וחד- ממדיות, בנושאי מדיניות חוץ וביטחון, להוציא מפלגות שמאל וימין קיצוני והמפלגות הערביות הרדיקליות, אין הבדלים אידיאולוגיים בסיסיים בין המפלגות הפוליטיות המובילות המיוצגות בכנסת.

הרעש הבוקע מן השמאל הקיצוני לא מקבל ביטוי בדפוסי ההצבעה ולא בסקרי דעת קהל. למעשה, הוא זוכה להחייאה רק בידי התקשורת השמאלנית- קיצונית. תפוצת עיתון הדגל של השמאל, 'הארץ', ירדה באופן דרמטי ומעמדה ברחבי המדינה הדרדר לשפל של כל הזמנים.

אף על פי שהפוליטיקאים ה"פרוגרסיביים" האפנתיים והאקדמאיים התיאטרליים מן השמאל הקיצוני ממשיכים לתפוס כותרות, המציאות היא שהם נדחקו לשוליים.

ההמחשה הטובה ביותר לכך הינה תבוסתה המשפילה בפריימריז של יושבת ראש קדימה לשעבר, ציפי לבני, אשר נגרמה ללא ספק על ידי התנגדותה הפזיזה וחסרת ההבחנה לכל הבט של מדיניות החוץ של הממשלה, כמו גם מתקפותיה האישיות הארסיות כנגד ראש הממשלה. מאידך, מחליפה שאול מופז מפגין סלקטיביות רבה יותר בביקורתו בנושאי חוץ, והוא הודיע כי בכוונתו לכוון את מירב מאמציו להתנגדות לממשלה בנושאים כלכליים. בשונה מלבני, הוא גם הבהיר כי לאחר הבחירות הבאות הוא יהיה פתוח להצטרפות לקואליציה רחבה יותר.

דברים אלו נכונים גם באשר למפלגת העבודה, שאל שורותיה חדרו- ובמידה מסוימת אף חטפו- קיצוניים מן השמאל. כיום, שלי יחימוביץ' מפגינה סלקטיביות רבה יותר בהשמעת ביקורת כלפי מדיניות הביטחון, ובעוד שהיא מתנגדת להתנחלויות, הרחיקה את המפלגה ממנהיגיה לשעבר שעסקו בדמוניזציה של המתנחלים.

ניתן להצביע על מגמות דומות גם בקרב יהדות התפוצות. כפי שהיה תמיד בעבר, יהודים מתבוללים פחות צפויים לחלוק קשרים רגשיים חזקים עם נושאים יהודיים ונוטים להיות מרוחקים יותר מישראל. אך ההכרזות החוזרות ונשנות לפיהן יהודים מסורים, ובעיקר הצעירים שבהם, מרחיקים עצמם ואפילו מתגרשים מישראל- חסרות ביסוס במציאות. נכון, הדור אשר היה עד ראייה לשואה ולמאבק להקמת המדינה היהודית מוחלף כעת על ידי יהודים אשר מקבלים את ישראל כמובנת מאליה. הם אינם יכולים להזדהות עם חוסר האונים היהודי ולא חווים פחדים רגשיים בנוגע לביטחונה של ישראל כפי שנשאו אבותיהם. אך אין ספק כי הדבר לא מפחית מהתמיכה בישראל מצדם של יהודים מסורים בתפוצות.

כאשר J Street הופיעו על הבמה לפני שנתיים, התקשורת השמאלנית- ליבראלית היללה אותם כדור העתיד, וטענה כי גישתם ה"פרוגרסיבית", "ליבראלית" ו"תומכת בשלום" מייצגת נאמנה את היהודים האמריקניים, יותר מאשר ההנהגה המבוססת. ואולם, הם לא השיגו התקדמות רבה, וממשיכים לייצג כיום רק את השמאל הבוטה אשר מפגין לעיתים קרובות עוינות כלפי ישראל. הם מושכים לשורותיהם רק את משתפי הפעולה התמימים ביותר, לעיתים קרובות כאלו בעלי כוונות טובות.

חיזוייהם הרברבניים בנוגע לדחיקת רגליו של איפא"ק התבררו לבסוף כנלעגים. ואכן, הכנס האחרון של איפא"ק אישר את התמיכה ההולכת וגוברת בישראל ברחבי הקהילה היהודית כולה. בנוסף, המאמצים הנואשים מצד הממשל- אשר בתחילה נראה היה כי תומך ב-J Street- להרחיק עצמו מן הארגון ולצבור תמיכה בקרב איפא"ק, מדברים בעד עצמם.

פיטר ביינרט, המהולל כיקיר הממסד השמאלני- ליבראלי ואשר מתקפותיו הנואשות על ישראל זכו לתמיכה יוצאת דופן בכלי התקשורת, אכזב גם הוא תומכים של השמאל האנטי- ישראלי כאשר הוא זכה לתמיכה מזערית בלבד מקרב הקהילה היהודית. ואכן, ספרו מבשר הרעות זכה לביקורת מפיהם של מרבית המבקרים היהודיים, וקריאתו לחרם על ההתנחלויות גונתה על ידי הכל- מלבד השמאל הקיצוני ביותר. אפילו ב-J Street חשו מחויבות להרחיק עצמם ממנו בהקשר זה.

ואמנם, כאשר בוחנים את ההתפתחויות בתפוצות, ובמיוחד בארה"ב, ועוקבים אחר סקרי דעת הקהל, נהיר כי- אף על פי הקיצוניים היהודיים הרעשניים- ישנה תחושת תמיכה חזקה בישראל בקרב היהודים אשר מבינים את המציאות על פני הקרקע ותומכים במאמציה של ממשלת ישראל הנוכחית להשגת ביטחון באזור בו אין לישראל פרטנר לשלום. אלו מכירים בכך שלמעשה, הפלסטינים העקשנים הם אלו המערערים את הסיכויים לשלום והופכים את הגשמת מדיניות שתי המדיניות בטווח הקצר לכמעט בלתי אפשרית.

מגמה זו זכתה לאימות בתוצאות סקר שנערך לאחרונה על ידי תומכי הנשיא אובמה, אשר המעיט בערכה של ישראל כגורם המתווה את הצבעת היהודים האמריקניים. עם זאת, אפילו הסקר הזה הכיר בכך ש-73% מכל היהודים- לא רק המסורים מבינם- החשיבו את נתניהו- אויבם המושבע של השמאלנים הליבראליים- כמייצג ערכים יהודיים אמתיים.

אסור לנו להפוך לקורבנות של התעמולה ולהרשות לעצמנו להיות מובלים שולל על ידי הקביעות החוזרות והנשנות לפיהן היהודים של היום תומכים פחות במדינה היהודית. המציאות הינה כי הרוב המוחלט של היהודים המסורים ממשיכים לתמוך בעצמה בישראל. השינוי העיקרי היחיד הוא כי הם כבר אינם הולכים שולל אחר חיזיון של פרטנר ערבי לשלום.

ileibler@netvision.net.il

Personal Musings on Aliya on Independence Day

במדינת ישראל, החודש העברי ניסן מכיל בתוכו את מכלול הרגשות המנוגדים של עצב ושל רינה המרכיבים יחדיו את חיי העם היהודי. אנו חווים תחושות מעורבות לחלוטין כאשר, לאחר חג הפסח, אנו מציינים בזה אחר זה את יום השואה, אבלים ומכבדים את אותם אנשים שהקריבו את חייהם בהגנה על המדינה היהודית ביום הזיכרון, ובמפנה חד, חוגגים בעליזות לאחר 24 שעות את לידתה מחדש הנסית של לאומיותנו ביום העצמאות.

לאירועים אלו ישנה תהודה מיוחדת עבור אותם אנשים שעלו לארץ ממדינות המערב, והם מעודדים אותנו להסתכל לאחור ולהעלות זיכרונות. מקווה אני שלא אשעמם את הקוראים בשיתוף הרהוריי האישיים והסקירה בדיעבד באשר לשאלה האם החלטתי להשתקע בישראל הוצדקה לבסוף?

התמזל מזלי לבלות את ילדותי באוסטרליה, מדינה נפלאה בעלת איכות חיים נהדרת. הוריי הגיעו למלבורן על סיפונה של אחת הספינות האחרונות שיצאה את בלגיה טרם מלחמת העולם השנייה, ורבים מבני המשפחה נרצחו בשואה. אני גדלתי בבית דתי ציוני בליבה של קהילה יהודית פורחת ומסורה, אשר הועשרה על ידי פליטים וניצולים מן השואה ואשר הייתה לה השפעה מעצבת על זהותי היהודית.

לאחר סיום לימודיי באוניברסיטה הגעתי לארץ, אך עלייתי הייתה קצרת ימים עקב פטירתו הפתאומית של אבי, אשר הכריחה אותי לשוב למלבורן ולנהל את עסקי המשפחה.

בהיותי פעיל בחיים היהודיים הציבוריים מאז ימיי כסטודנט, אני קיבלתי על עצמי לבסוף את ההנהגה של הקהילה היהודית האוסטרלית, כמו גם תפקיד יהודי גלובלי כאחד ממנהיגיו הבכירים של הקונגרס היהודי העולמי.

בשנות העשרים לחיי, גויסתי על ידי שאול אביגור ז"ל, הישראלי אשר עמד במרכזו של הקמפיין הגלובלי לשחרור יהדות ברית המועצות. הנושא תפס נתח גדול מחיי במשך שנים רבות, וכלל דיפלומטיה בינלאומית משמעותית וכן יחסים ישירים עם בכירים סובייטיים מובילים כמו גם עם אסירי ציון ומתנגדים למשטר. באופן אירוני, למרות מעצרי וגירושי מברית המועצות, אני הייתי המנהיג היהודי הראשון שהוזמן לשוב לשם ולדווח לגבי מהפכת הגלסנוסט של הנשיא גורבצ'וב. זאת הובילה לפתיחתו של פסטיבל השירים העברי הראשון ולהקמתו של מרכז התרבות היהודי הראשון במוסקבה מאז המהפכה הבולשביקית. היותי עד ראייה ממקור ראשון להישגיהם המופלאים של כמה מאות יהודים סובייטיים אמיצים חיזקה באופן משמעותי את השקפת העולם הציונית שלי.

המעורבות הסובייטית שלי ובהמשך, שיתוף הפעולה עם הרשויות הישראליות בכינון יחסים דיפלומטיים עם סין והודו, הובילו לפגישות תכופות עם ראשי ממשלה ובכירים פוליטיים ישראליים. אלו חייבו אותי לבקר בישראל בתכיפות של עד חמש או שש פעמים בשנה- משימה לא פשוטה בהתחשב בבידודה הגיאוגרפי של אוסטרליה, אשר טרם השקתן של טיסות אל על ישירות למזרח הרחוק כללה לכל הפחות 30 שעות מסע ונדידה דרך אירופה.

על כן, כאשר ילדיי הוציאו לפועל את החינוך הציוני שלהם והחלו לעלות לארץ, אשתי ואני לא נזקקנו לעידוד רב והחלטנו לרכוש דירה בירושלים ולחלק את זמננו בין אוסטרליה לבין ישראל. לאחר זמן קצר הגענו למסקנה שהסדר זה מערער אותנו כליל. אנו מכרנו את ביתנו באוסטרליה ועשינו עליה.

המעבר הזה התרחש במהלך התקופה האופורית בה רבים מאתנו היו משוכנעים כי דבר לא יוכל להשיב לאחור את "תהליך השלום הבלתי הפיך". אך זמן קצר לאחר שהשתקענו בירושלים, אנו מצאנו את עצמנו בליבה של האינתיפאדה השנייה. זו היוותה הלם תרבות קיצוני וחוויה מורטת עצבים, כאשר פיגועי התאבדות מתרחשים לעיתים תכופות, פעמים רבות בקרבה רבה לביתנו. אך אנו ניחמנו את עצמנו כי קיבלנו את ההחלטה הנכונה בעת שדמיינו את החיים באוסטרליה והתלות בשיחות טלפון בינלאומיות על מנת ליצור קשר עם ילדינו בכל פעם שהתרחש מאורע שכזה.

כמו כל העולים, אנו עומדים בפני תסכולים רבים: הבירוקרטיה ממשיכה להטריד אותי; הנהגים הישראלים הם מבין הגרועים והעצבניים ביותר בעולם; ואני עדיין מתגעגע נואשות ליום ראשון כיום מנוחה המשלים את השבת.

כמו כן, הבנתי במהרה כי ההתייחסות לישראלים וליהודי התפוצות כעם אחד היא פשטנית במקצת. ישנם קשרים חזקים בין יהדות התפוצות לבין ישראל וכן, הזהות היהודית מבוססת בעיקרה על ישראל, אך אורחות חיינו הם שונים בתכלית.

מלבד במקרה של היהודים המסורים ביותר, היותו של אדם יהודי בגולה היא מקרית במידת מה. יהודים ישראליים, וביניהם אלו הנמנעים מערכים מסורתיים, חיים במדינה יהודית פועמת אשר בה השפה העברית, התרבות והחגים הלאומיים יוצרים אורח חיים יהודי ייחודי, שאותו יהודי התפוצות לא יוכלו לחוות לעולם.

לעולם לא ניתן להשתעמם בישראל. בנסיעה באוטובוס או ברכבת לא תראו בדרך כלל ישראלי המדפדף באופן אינסטינקטיבי לעמודים האחוריים בעיתון על מנת לבדוק את תוצאות הספורט האחרונות טרם קריאת החדשות העדכניות ביותר. המציאות היא כי הישראלים הניצבים בפני בעיות בוערות העומדות בפנינו אינם יכולים להעריך את סביבת החיים הנינוחה בתפוצות.

יתר על כן, בעוד סטודנטים יהודיים בני 18-20 בתפוצות נהנים משנות חייהם הטובות ביותר באוניברסיטאות, עמיתיהם הישראלים משרתים בצה"ל, ורבים מהם ניצבים בפני חוויות מסכנות חיים. אף יהודי בתפוצות לא יוכל להעריך את המתח הנישא על ידי הורים ומשפחות ישראליים אשר בניהם משרתים ביחידות קרביות.

על כן, כאשר אנו פוגשים בחברים שאיתם גדלנו, אנו מגלים לעיתים תכופות שאיננו חולקים יותר את אותה השקפת העולם וכי סדרי העדיפויות שבחיינו השתנו באופן בלתי הפיך.

בעוד שאין ציפייה לעלייה המונית מידית מארצות המערב, הגידול המשמעותי באנטישמיות באירופה יעודד ללא ספק עלייה מוגברת מצד אותם אנשים שאינם רוצים לראות את ילדיהם חיים בחברות המתייחסות אליהם כאל מנודים. אין ספק, רבים ישתקעו כאן ואחוז הולך וגדל של היהדות העולמית יתגורר בישראל.

ואולם, למרות ההתבוללות והאנטישמיות, יהודים רבים יישארו תמיד בגולה, ובמיוחד בקהילות יהודיות חזקות בצפון אמריקה. עלינו לכבד אותם ולעודד אותם לחזק את זהותם היהודית.

יהודי התפוצות ממשיכים להוות את בני בריתנו החשובים ביותר, ואלו תרמו לעיתים תכופות תרומות נכבדות למען חיזוק יחסינו עם ממשלותיהם. אנו הישראלים יכולים להפיק הטבות עצומות באמצעות עשיית שימוש בכישורים האינטלקטואליים, הכלכליים והפוליטיים שאותם הם מייצגים. ואכן, חלקם הוכיחו עצמם כמיומנים יותר בקידום צדקתנו לעולם מאשר נציגינו שלנו.

עצתי ליהודים המסורים המתגוררים במדינות נאורות יותר דוגמת ארה"ב, קנדה ואוסטרליה ואשר שוקלים באופן רציני עלייה לארץ- אם אתם יכולים להרשות לעצמכם את המעבר, הוא שווה את המאמץ מכיוון שאין דבר אשר יכול להשתוות ולו במקצת לסיפוק של החיים היהודיים אשר נחווים באמצעות חיים בישראל. ובמדינה יהודית, בה ילדים זוכים לחינוך יהודי באופן אוטומטי, סביר הרבה יותר כי תצליחו לשמר את ההמשכיות היהודית מאשר בתפוצות, שם אין כל חסינות בפני האיומים של התבוללות ונישואי תערובת.

כאשר אשתי ואני בוחנים את עלייתנו, אנו אומרים בגאווה ובשביעות רצון מלאה כי אנו מעולם, אפילו במקצת, לא התחרטנו על החלטתנו- וזאת על אף התלאות והצרות שסבלנו כמו כל הישראלים, ולמרות האיומים הבלתי צפויים העומדים בפנינו היום. למעשה, כאשר אנו מביטים לאחור, החרטה היחידה שלנו היא על כך שלא הגענו לכאן מוקדם יותר.

ileibler@netvision.net.il

Intellectuals and the Left

האינטלקטואלים והסופרים המוכשרים ביותר ידועים בכך שלעיתים קרובות, הם מפגינים חוסר בוטה בתבונה פוליטית.

עמוס עוז הוא סמל ישראלי, המוכר בעולם כולו כזקן השבט הספרותי בישראל. ספריו, העוסקים בעיקרם בקשת הרחבה של החיים בישראל, זוכים לפופולאריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

עוז נחשב מאז ומתמיד לתומך של השמאל, אך מוכר ללא עוררין כציוני שלם ומסור. עד לאחרונה, הוא הפעיל תמיד איפוק עדין ומתינות בעת שהביע את דעותיו הפוליטיות, ונתפס כאינטלקטואל לאומי ולא מפלגתי.

זכורים לי לטובה ביקוריו של עוז באוסטרליה בשנות ה-80, כאשר הוא התעקש, מתוך עיקרון ובעודו בחוץ לארץ, לאמץ עמדות בלתי- מפלגתיות. הוא סרב להביע באופן פומבי את חילוקי דעותיו עם ממשלת הליכוד אשר הייתה בשלטון באותה התקופה.

מאידך, במהלך השנים האחרונות, הפך עוז את עמדתו והוא מנצל ללא היסוס כל הזדמנות בה הוא נמצא בחו"ל על מנת לבצע דמוניזציה מרה לממשלתו. יתר על כן, ביקורתו הפכה כה תקיפה עד שלמעשה, הוא מאשים את ישראל בנוגע למבוי הסתום עם הפלסטינים.

ואכן, הוא הרחיק לכת ופרסם את ביקוריו בבית הכלא אצל מרוואן ברגותי, הטרוריסט הפלסטיני שנידון לחמישה מאסרי עולם בגין רציחתם של חמישה ישראלים ותכנון מתקפות על אזרחים ישראלים נוספים, אותו ברגותי אשר קרא לאחרונה לחידוש האינתיפאדה. עוז אפילו הזדהה מוסרית עם ברגותי, והתעקש כי שניהם חולקים את אותן המטרות הלאומיות. הוא הביע תקווה נלהבת שהרוצח האכזרי הזה ישוחרר בקרוב ממאסרו.

דויד גרוסמן, עוד סופר ישראלי מוכשר ועטור שבחים אשר בנו נהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה, מתנהג באופן דומה. לאחרונה הוא חיבר מאמר דעה שפורסם בגארדיאן הבריטי, עיתון אנטי- ישראלי מרושע, בו הכריז כי האיום הגדול ביותר העומד בפני המדינה היהודית איננו איראן אלא הפראנויה של מנהיגיה שלה.

שני הסופרים הללו ממחישים את חוסר האחריות והקיצוניות הפושטת בקרב מספר אינטלקטואלים ואקדמאיים בולטים מן השמאל הישראלי.

למותר לציין, אלו זוכים לשבח בתור גיבורים מצד העיתון ה"אליטיסטי" (והמצטמצם) הישראלי 'הארץ'. במהלך העשור האחרון, העיתון הקצין את עצמו במידה רבה כל כך עד שכיום הוא מוכר כמקור הפורה ביותר לתעמולה האנטי- ישראלית הגלובאלית. היקף הארס המופץ על ידי העיתון שמקורו "מלמעלה" הופגן לאחרונה במאמר דעה שנכתב על ידי המוציא לאור, עמוס שוקן, אשר האשים את מדינתו בכך שהיא הופכת למדינת "אפרטהייד".

קשה מאוד לתפוס כיצד יהודים משכילים ורציונאליים למראה יכולים לנהוג בצורה שכזו. כמובן, יהודים המסיתים כנגד עצמם אינם תופעה חדשה. בימי הביניים, המומרים היהודיים התגלו כאנטישמיים האכזריים ביותר. אך במקרה הזה, ניתן היה לייחס את התנהגותם הדוחה באובססיה שלהם להשתלב בחברות שבהן הם חיו.

כמו כן, ההתרחקות מן היהדות על ידי קארל מארקס ורבים מן הסוציאליסטים היהודיים המוקדמים ניתנת להסבר על ידי רצונם המאייש לאמנציפציה ממה שהם החשיבו כזהות דתית ואתנית חונקת, וזאת על מנת להיחשב לאזרחים קוסמופוליטיים של העולם.

ניתן לומר את אותו הדבר גם בנוגע ליהודים הקומוניסטיים אשר הריעו נמרצות בזמן שסטאלין הוציא את בני עמם להורג והצדיקו את רדיפת היהודים הסובייטיים. רבים מהם שכנעו את עצמם כי על ידי סיום הבדלנות היהודית, הם סוללים את הדרך לעידן חילוני משיחי בו האחווה והשוויון בין כל בני האדם ייפתרו את הבעיה היהודית.

אך לאחר השואה והקמת המדינה היהודית, ניתן היה לצפות לפחות ניכור ולגישה רציונאלית יותר.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, סוציאל- דמוקרט אמתי, עמד על כך שהקיצונים מן השמאל מהווים איום משמעותי ליוזמה הציונית. הוא מתח ביקורת מיוחדת על מפ"ם, אשר המשיכה לסגוד לסטאלין ולברית המועצות הרצחניים אפילו לאחר שמרדכי אורן, אחד ממנהיגיה הפוליטיים הבכירים, נעצר בצ'כוסלובקיה ב-1951 במהלך "משפטי פראג" באשמות מפוברקות לפיהן הוא שימש כסוכן של ה-CIA.

אך לאחר שחשף חרושצ'וב את 'פולחן האישיות' של סטאלין, השמאל השוטה בישראל הפך שולי ומבודד בקבוצות כמו 'מצפן'.

בהיותה המפלגה הדומיננטית, מפלגת העבודה הייתה בלתי מתפשרת במחויבותה למדינת ישראל ועמדה בגאווה בחזית הציונות. לא היה דבר בינה לבין האינטלקטואלים הפוסט ציוניים, והיא הבטיחה כי הם יהיו מבודדים ויזכו לגנאי.

היה זה רק לאחר הקרע הציבורי העמוק בנוגע להסכמי אוסלו שהשמאל הציוני החל להתפרק. על אף שרבין עצמו נותר ציוני איתן במשך כל חייו, הוא הפך הלכה למעשה לבעל ברית של זן חדש של פעילי עבודה, אשר רבים מהם ניהלו פלירטוט עם הפוסט- ציונות. ד"ר יוסי ביילין, אחד מן האדריכלים המרכזיים של הסכמי אוסלו, אף הביע בפומבי את צערו על כך שסבו, אחד משליחי 'חובבי ציון' המקוריים לקונגרסים הציוניים המוקדמים, הצביע כנגד תכניתו של הרצל לאימוץ אוגנדה כביתה של הציונות.

מנהיגים מסוימים של העבודה חשו צורך להגן על צדקת הערבים במטרה להקל את העוינות הציבורית כלפי "תהליך השלום". הם החלו לזלזל ולהמעיט בערכן של הצהרות מטעמו של ערפאת ומנהיגים פלסטיניים נוספים, אשר אמרו לאנשיהם כי אוסלו הוא בסך הכול הצעד הראשוני בדרך למטרת העל של הריסת הישות הציונית. הם אפילו השקיטו את הראיות המצטברות לפיהן ערפאת הדו- פרצופי בעצם מכוון במו ידיו את הטרור.

התנהגות זו השפיעה גם על תגובתנו לטרור בהצהרות פזיזות חוזרות ונשנות, אפילו מצדו של רבין, לפיהן אנו נלחם בטרור בעוד שנמשיך לחתור לשלום- וזאת עם אותם הפלסטינים אשר יוזמים את הטרור.

כתוצאה מכך, הליבה הציונית של תנועת העבודה החלה להישחק במהרה, כאשר רדיקאליים קיצוניים מתגלים ומביעים עמדות אשר היו נחשבות לבגידה בתקופת ההגמוניה של מפאי. בסופו של דבר, הרדיקאליים כמעט וחטפו את מפלגת העבודה.

זהו הרקע לנסיקתו של הטירוף בקרב השמאל הרדיקאלי, אשר אפשר לפוסט- ציוניים ולרדיקאליים לייצר דמוניזציה של מדינתם שלהם ולהתגלות כתועמלנים המרכזיים של יריביה של ישראל.

כמובן שהשמעת ביקורת כלפי מדינת ישראל מהווה דרכון להערצה ולקידום לדרגת גבורה בחלקים מסוימים של המערב הליבראלי, ועל כן מהווה תמריץ נוסף לפוליטיקאים ישראליים כושלים כמו אברם בורג ודומיו להצטרפות ללהקה האנטי- ישראלית.

ואולם, בשנים האחרונות חל שינוי עמוק בתפיסות הציבוריות, עם השגתו של קונצנזוס הדוחק לשוליים את השמאל הקיצוני ומעביר את המדינה לגישה ימנית במקצת למבוי הסתום עם הפלסטינים. לתדהמתם של הרדיקאליים, במקום לזכות לגינויים והשמצות, אויבם המושבע נתניהו הפך למנהיג פופולארי במיוחד.

עוז וגרוסמן אינם קומוניסטים או יהודים שונאי- עצמם, ואין ספק כי הם אוהבים את ישראל. אך נדמה כי התמיכה הציבורית בממשלה לא הרשימה אותם ומספר "יונים" אחרים. בייאושם המוטרף להרחיק עצמם מן הקונצנזוס הלאומי אשר תומך באופן רחב בנתניהו, הם נכנעו להפעלת שפה ארסית המתקרבת באופן מסוכן להיותה בלתי ניתנת להבחנה מן השמאל האנטי- ציוני.

ניתן רק לקוות כי מפלגת העבודה, תחת הנהגתה של שלי יחימוביץ', תאשר מחדש את ה'אני מאמין' הציוני ותעודד ציוניים מן העבודה המאבדים את דרכם לשוב לדרך הישר.

ileibler@netvision.net.il

The Relevance of Pesach in our Times

למרות תחושת הניכור הנגרמת על ידי הקיצוניות הדתית וטקטיקות הסחטנות המופעלות על ידי מפלגות פוליטיות חרדיות חד- ממדיות, מתקיימת כיום תחייה מעוררת השתאות בשמירה על המסורות והמנהגים היהודיים בקרב אותם אנשים אשר אינם מחויבים באופן כללי לשמירת ההלכה.

מגמה זו מורגשת במיוחד בחג הפסח, בעת שרובם המוחלט של הישראלים, החילונים והדתיים כאחד, משתתפים בסדרים ונמנעים מאכילת חמץ. ייתכן והדבר משקף תשוקה הולכת וגוברת מצדם של ישראלים רבים לחיבור רב יותר למסורתם בת 3000 השנים.

המסרים הטמונים בליבו של החג, המאשרים מחדש את ההיסטוריה היהודית ומחזקים את הזיקה המתמשכת של העבר המשותף שלנו לגורלנו העתידי, הינם בעלי חשיבות מיוחדת ליהודים בני דורנו.

חג החירות, המציין את סוף שעבודם של בני ישראל שהיו עבדים במצרים, מזכיר לנו כי אנו דור בר מזל של יהודים, אשר התברך בזכות לחיות בתקופה שלאחר נס התקומה היהודית בזמננו.

חג הפסח מלמדנו כי בעוד שייתכן וניסים אינם מתרחשים באופן גלוי ובולט בהקשר של חיינו היומיומיים בדורנו, ההיגיון והשכל הישר אינם יכולים להסביר לבדם את האירועים חסרי התקדים אשר אפשרו לנו לשקם את הלאומיות שלנו לאחר תקופה של 2000 שנים. במשך תקופה זו, העם היהודי, אשר היה מפוזר בכל קצוות תבל, סבל מהפלייה כואבת, רדיפה בלתי פוסקת, גירושים וניסיון לרצח עם. אך בסופה של השואה, האסון הגדול ביותר שחווינו מאז גלותנו, אנו קמנו מאפר כעוף החול והקמנו מחדש את ארץ מולדתנו.

אלו מאתנו המאמינים באלוהים אשר כרת את בריתו עם העם היהודי, אינם זקוקים להסבר מיוחד לאירועים יוצאי הדופן אשר קדמו לשובנו לאדמת אבותינו. הומניסטים חילוניים העומדים בפני הדילמות שבגיבוש הסברים רציונאליים לקיומנו המתמשך נאלצים להניח כי האירועים יוצאי הדופן שלאחר המלחמה אשר סללו את הדרך לתחייה הלאומית היהודית היו מבוססים על סדרה של צירופי מקרים אקראיים שהתרחשו באופן סימולטני.

בפסח, נקראים כל היהודים לכוון את מחשבותיהם אל מקור הזהות היהודית ולמרכזיותן של ארץ ישראל וירושלים בחיים היהודיים- כפי שמודגש לכל אורך הטקסט שבהגדה אשר נסגרת למעשה בתפילה לשוב ב"שנה הבאה בירושלים הבנויה". כמו כן, ההגדה מבקשת מאתנו לחזק את מחויבותנו לשימורה של מדינה יהודית יציבה ובטוחה עבורנו ולמען הדורות הבאים.

מילותיה של ההגדה מכילות גם את התזכורת המאיימת לפיה "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" , ואנו פונים לקדוש ברוך הוא בבקשה "שפוך חמתך" כנגד האכזרים ולהשמידם.

כאשר אנו פותחים את הדלת על מנת להזמין את אליהו הנביא להצטרף אלינו באופן סמלי לסדר, אנו נזכרים כי במהלך תקופת ימי הביניים הדלת נפתחה גם במטרה להפריך את ההאשמות שבעלילות הדם המגונות- אותן עלילות שעולות כיום מחדש בעולם הערבי.

במהלך כל תקופת גלותנו, היו אלה הכנסייה, האנטישמיים החילוניים, הנאצים והקומוניסטים שביקשו להשמיד את העם היהודי. כיום, אלו הם האסלאמיים הרדיקאליים בתמיכת הקיצוניים משמאל ומימין ברחבי העולם המבקשים את חורבננו.

לצערנו, אותם אנשים שהאמינו כי "תהליך השלום הבלתי הפיך" עם שכנינו פתח פרק חדש בהיסטוריה וכי מחזור השנאה כנגדנו נשבר- טעו. כיום, כמו בעבר, אנו הישראלים חיים באזור המוקף באויבים שטניים הנשלטים על ידי תרבויות מוות וחורבן ומבקשים למנוע ממנו את הזכות לחיות באופן חופשי כעם. אנו נזכרים בעמלק הרשע בעת שאנו צופים במנהיגים האיראניים, ממשיכי דרכו של המן, אשר מצהירים באופן חופשי על כוונותיהם לרצח עם.

ההגדה מזכירה לנו באופן משתמע כי על מנת שריבונו של עולם יגן עלינו ויעניק לנו חופש ושלום, עלינו להפגין נחישות, נכונות לעמוד ולהילחם עבור עצמנו וכן, במידת הצורך, לשלם מחיר כואב.

אך למרות האיומים העומדים בפניה של ישראל כיום, עלינו לשמוח כי ימיו של חוסר האונים היהודי חלפו וכי כיום יש לנו את צה"ל בעל היכולת להגן עלינו מפני אויבינו המשולבים.

באלמנטים נוספים של ההגדה מהדהדים האתגרים הנוכחיים העומדים בפנינו ביחס לזהות היהודית. ישנם, לדוגמה, ארבעת הבנים הסמליים. הבן התם, אשר אינו מסוגל להשיב לשאלות הנוגעות לתפקידו בחיים היהודיים, מייצג את אותם יהודים אשר התבוללו והפכו מנוכרים למורשתם במידה כה רבה עד כי הם הופכים אדישים לזהותם היהודית ונעלמים.

הבן הרשע מיוצג כיום על ידי היהודים אשר מרחיקים עצמם בקור רוח ומבקשים לחתור תחת עמם שלהם. ניתן למצוא אותם בתפוצות, יד ביד עם אלו המחויבים לחורבננו, קוראים להחרמות של ישראל או משתדלים אצל ממשלות זרות במטרה לגרום להן להפעיל לחץ על המדינה היהודית לקביעת מדיניות המנוגדת לדעותיהם של רוב רובם של הישראלים- וזאת בעיקר משום שהם חוששים שזו תביא לערעור קשה של ביטחוננו.

יהודים כאלו קיימים גם בתוך שורותינו כאן בישראל. הם מתוארים כפוסט- ציוניים, ורבים מהם סובלים מסוג של עבדות רוחנית ופסיכולוגית. הם אינם מסוגלים למצוא ערך בזכותם לחיות כיהודי. הם מבקשים לנשל את המדינה היהודית ממורשתה וערכיה, ולעיתים קרובות אף מתדרדרים לדרגה בה הם מקדמים את הנרטיבים של יריבינו.

בנוסף להיבטים הלאומיים הספציפיים שבו, חג הפסח אף מעביר מסר חברתי. ליל הסדר משופע בסמלים- עשבים מרים, מי מלח ומצה- אשר מזכירים לנו שוב ושוב את מקורותינו הצנועים כעבדים אשר קדמו להיותנו אומה.

למעשה, ההגדה נפתחת דווקא בהקראת הא לחמא עניא, הקטע המזכיר לנו את מחויבותנו לדאוג למקופחים ולאביונים ולדאוג לתיקון העולם. במילותיה של ההגדה ישנה התייחסות בלתי פוסקת ל"לחם עוני", במטרה להזכיר לנו כי גם בזמננו ישנם אנשים בקרבנו החיים במחסור ואשר ידם אינה משגת לקנות מזון מספיק ולחיות בכבוד. נושא זה יכול להזכיר לנו גם את הסקנדל הגדול ביותר בדורנו היהודי, אשר במסגרתו חיים ניצולי שואה קשישים ודואבים את שארית ימיהם בעוני מחפיר.

ההגדה כוללת גם תמה אוניברסלית של זכויות אדם אשר נוגעת לכל עמי העולם. אך יש להתנגד ליהודים המודרניים האופנתיים המבקשים להפוך את ליל הסדר לפסטיבל חירות עולמי. אכן, ישנו בטקסט מסר אוניברסלי הקשור לזכויות האדם, אך המרכיב המרכזי שבחוויית הפסח מכוון לעם היהודי, ומזכיר לנו את מקורותינו כעבדים במצרים ואינספור הדורות הקודמים אשר שאפו לתחיית האומה היהודי וריבונותה- אותה תחייה בה התברך דורנו שלנו.

"לשנה הבאה בירושלים".

ileibler@netvision.net.il

Claims Conference Self-Aggrandizement

הנהלת 'הוועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה' ('ועידת התביעות') נהנית משיכרון חושים לאחר שהצליחה לכפות על שני עיתונאים ישראלים להתנצל בפניה ולהללה בפומבי.

בשנת 2008 שודרה תכנית טלוויזיה ישראלית תחת הכותרת "מוסר השילומים- המלחמה נמשכת". זו גינתה בחריפות את הנהלת 'ועידת התביעות' על כך שסירבה להעניק קדימות בשילומים במטרה להקל על מצוקתם האנושה של ניצולי שואה מזדקנים אשר אינם מצליחים להתקיים בכבוד בשנות חייהם הנותרות.

התכנית התבססה בחלקה על דו"ח שהוזמן מטעם הסוכנות היהודית ובוצע על ידי רואה החשבון המשפטי יהודה בר-לב. הדו"ח לא פורסם מעולם מכיוון ש'ועידת התביעות' הצהירה כי היא תבחן מחדש את ההקצאות שמופנות על ידה לסוכנות.

'ועידת התביעות' תבעה את המפיקים אורלי וילנאי וגיא מרוז בגין הוצאת דיבה, בתואנה כי התכנית הייתה "אנטישמית" והיוותה "עלילה אכזרית ומעוותת". על מנת להרתיע מבקרים פוטנציאליים בעתיד, סכום הפיצויים המופרז שנדרש בתביעה היה 4 מיליון שקלים. לבסוף, ככל הנראה בהוראת חברת הביטוח אשר ביקשה להימנע מפרוצדורה משפטית ארוכה ויקרה, הושג הסדר בסכום נמוך בהרבה- 150,000 שקלים- אשר הוסכם כי ייתרמו לקרן לרווחת ניצולי השואה על פי בחירת העיתונאים. בנוסף, 'ועידת התביעות' השיגה התנצלות בכתב המהללת אותה על  "פועלה ללא לאות למען העם היהודי" וכן בנוגע ל"תרומתה חסרת התקדים בסיוע לניצולי השואה".

ואולם, בעוד שהכירו בכך ש"במסגרת מאבקנו לתקן עוול היסטורי ואנושי… לא הבאנו את כל התמונה" במכתב ההתנצלות לא נכללה הכרה בטעות עובדתית ספציפית שהתקיימה בסרטם של השניים. כמו כן, כחלק מן הסכם הפשרה התעקשו וילנאי ומרוז לכלול משפט המצהיר כי "הפער המתסכל בין הרצון לעזור לניצולי השואה, המשותף לעם היהודי כולו, לבין מצבם של ניצולי השואה בפועל, מחייב הפעלת ביקורת, לעיתים נוקבת, על מי שקובעים את המדיניות בתחום כמו גם על אלה שמבצעים אותה, שכן מדובר במלאכת כקודש".

הנהלת 'ועידת התביעות' מנצלת כעת את ההסדר הזה ככלי להסטת תשומת הלב מן הביקורות הלגיטימיות והכעס הגובר המופנה כלפיה במהלך השנים האחרונות. יו"ר הועידה, יוליוס ברמן, שיגר תזכירים לתקשורת ולארגונים יהודיים, בהם שידר עליצות לגבי התוצאה ואפילו שיבח באופן אישי את הבכירים בארגון שניהלו את הקמפיין המשפטי היקר אשר נמשך שנים. הוא לא חשף כמה מכספי הניצולים הוציאה 'ועידת התביעות' לטובת תביעה זו.

על מנת לאזן את המשוואה, ברצוני לאתגר את מר ברמן ואת מנכ"ל הארגון להשיב לנושאים הבאים אשר ממשיכים להעסיק את היהודים ברחבי העולם:

1.      לאור מצבם העגום של הניצולים הדואבים הנותרים שמספרם הולך ופוחת, אשר מרבים מהם ממשיכה להימנע הזכות לקיים חיים בכבוד בשנותיהם הנותרות ואשר אינם מסוגלים לממן בעצמם אפילו מזון בסיסי, דלק והוצאות רפואיות:

א.      האם התקיימה בחינה עצמאית של ההקצאות הקיימות המנופקות למטרות צדקה- כמו בתי חולים ותשתיות ישראליות- אשר אינן מסייעות באופן ישיר לניצולים? האם נשקל להסית את סדר העדיפויות מפרויקטים שכאלו לטובת הניצולים?

ב.      האם 'ועידת התביעות' תשקול להקפיא באופן זמני את הקצאות הכספים לכל הגורמים שאינם קשורים לניצולים, וזאת על מנת לשפר- לפחות באופן חלקי- את תנאי מחייתם העגומים של האנשים האומללים הללו?

2.      בפברואר 2010 נחשף כי התקיימה גניבה עצומה של כספים אשר הוקצו באופן ספציפי על ידי ממשלת גרמניה למען ניצולי השואה. 'ועידת התביעות' ציינה בתחילה כי הסכום שנגנב היה בסך 350,000$. אך בשלב מאוחר יותר, דווח כי סכום הגניבה המטלטל היה למעלה מ-50 מיליון דולרים. בנובמבר שעבר פרסם דר שפיגל כי הסכום הגיע ל-57 מיליון.

בהמשך נחשף כי שישה עובדים מושחתים של 'ועידת התביעות', וביניהם עובדים בכירים אשר פעלו מתוך משרדם הראשי בניו יורק, היו אלו אשר בזזו את הכספים במשך למעלה מחמש עשרה שנים- תחת אפם של חברי ההנהלה השבעים. אזהרות חוזרות ונשנות לפיהן מבקר פנימי יחיד המועסק במשרה חלקית אינו מספיק עבור ארגון המנהל מיליארדי דולרים- זכו להתעלמות, עד אשר היה זה מאוחר מדי.

אין עוררין על כך שהייתה זו אחריותה של הנהלת 'ועידת התביעות' לפקח על חלוקת הכספים הללו. ואולם, עד היום, אף לא אדם אחד קיבל עליו את האחריות לכך. למנכ"ל הארגון אף הייתה החוצפה להתעקש כי הדברים התנהלו באופן תקין מכיוון שלא התקיימה חריגה מהנהלים הקבועים. ההנהלה סירבה בתוקף לאפשר ביקורת משפטית עצמאית במטרה לבדוק מה התרחש, להבטיח כי לא התבצעו גניבות בתחומים אחרים ולוודא כי אמצעי הזהירות הראויים ננקטו על מנת להימנע מהישנות דומה בעתיד.

הנושא הועלה בפגישה השנתית האחרונה של 'ועידת התביעות' אשר בה, לאחר שיושב הראש שיבח את האופן בו נושאי התפקידים טיפלו בנושא, הוועד המנהל הגיב בהבעת אמון ביזארית בהנהלת הארגון.

אין זה נתפס כי מוסד פרטי או ציבורי נורמאלי כלשהו יסרב לקחת אחריות ויימנע מדרישת התפטרויות- או לכל הפחות גינוי של ההנהלה- לאחר שמרמה ענקית שכזו בוצעה תחת משמרתה.

לציבור שמורה הזכות לדרוש כי ההנהלה תחשוף את סכום הכספים המדויק שנגנב ותודיע האם בכוונתה להשיק ביקורת משפטית עצמאית ואמתית לבחינת הארגון כולו. או שמא שאלת האחריותיות בנוגע לכישלון ליישם פיקוח על הכספים הללו נגנזה כעת באופן סופי?

3.      'וועד שליחי הקהילות' של יהודי בריטניה הזמין ביקורת עצמאית (דו"ח גרודר) לאחר תלונות מצד קורבנות השואה לפיהן 'ועידת התביעות' חסרה "שקיפות ואחריותיות" והתנהגה באופן שאינו אתי במכירת נכסיהם של יהודים גרמניים. הדו"ח ביקר בחריפות את פועלה המוסרי של 'ועידת התביעות', ורמז כי נעשו מאמצים מגונים בכוונה למנוע מיורשים לקבל בחזרה את הרכוש שנגנב ממשפחותיהם. הנושא הועלה במהלך ישיבת הוועד האחרונה- והתקבל בביטול על ידי יושב הראש, אשר התייחס לבקשה לבחינת המצב בבוז גלוי. האם נאמרה המילה האחרונה בנושא זה?

4.      האם מתקבל על הדעת כי מוסד הצדקה הגדול ביותר בעולם היהודי, אשר טיפל בחלוקתם של למעלה מ-80 מיליארד דולרים בכספי פיצויים, ימשיך להיות מנוהל בידי אותם בכירים נבחרים במשך למעלה מעשור, וזאת על אף תלונות לפיהן יושב הראש מחזיק בכוח מופרז ומנהל את הארגון באדנות כאילו היה רכושו הפרטי?

5.      הוועד המנהל, אשר מתכנס באופן שנתי ואשר הדירקטורים בו מתקשים בהבנת המורכבות שבהקצאות הכספים, דחה רק פעמים בודדות- אם בכלל- המלצות מצידה של וועדת ההקצאות. למעשה, משמש הדירקטוריון כחותמת גומי מטעם ההנהלה. המצב חמור עוד יותר משום ניגוד העניינים מצד דירקטורים אשר ארגוניהם זוכים לתקצוב מטעם 'ועידת התביעות'. האם חיוני כעת לייסד וועדה עצמאית לבחינת הליך ההקצאות כולו במטרה להסיק מה ניתן לעשות על מנת להפחית ממצוקתם הטרגית של הניצולים- הסקנדל החמור ביותר בעולם היהודי בזמננו?

החששות המתוארים כאן הועלו פעמים רבות בעבר. ואולם, הנהלת 'ועידת התביעות' בחרה להסית ביוהרה כל ביקורת באמצעות דמוניזציה של כל מי שבוחר לאתגר את מדיניותה.

מה שנחוץ כעת אינו יוקרה עצמית, אלא חשבון נפש אמתי ואפילו כעת, באיחור ניכר, מילוי אחר המחויבות לבחינת יוזמות דרסטיות להתגברות על הסבל השערורייתי של ניצולי השואה הקשישים החיים באביונות.

ileibler@netvision.net.il

AIPAC at the pinnacle of success

הוועד האמריקני- ישראלי ליחסי ציבור ('איפא"ק'), ארגון אמריקני ייחודי הנתמך בידי מרבית יהודי ארצות הברית, הינו הארגון היהודי הגלובאלי החשוב ביותר העוסק בהסברה ישראלית.

יהודים מן השמאל הקיצוני, כמו אלו המזוהים עם 'J Street'- ארגון אשר מטרת הקמתו היחידה הייתה לגרום מבוכה ל'איפא"ק'- מבקשים להכתים את שמו של הארגון. הם מאשימים את מנהיגיו בהיותם ימניים קיצוניים מפלגתיים אשר מנותקים מעמדותיהם של מרבית יהודי ארצות הברית. ביום ראשון האחרון אמר עמוס עוז- הסופר הישראלי המוכשר אשר בינתו הפוליטית אינה שווה למרבה הצער לכישרונו הספרותי- לוועידת 'J Street' כי "אני המתנתי לכם כל חיי הבוגרים". כמו כן, הוא גינה את 'איפא"ק' על היותו "מיליטנטי", "קיצוני" ו"ניצי".

משמיצים נוספים, ובראשם ג'ון מירשהיימר וסטפן וולט (בספרם הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקנית), מרחיקים לכת ומאשימים את 'איפא"ק' בעיוות מדיניות החוץ האמריקנית ובכפייה "חונקת של הקונגרס האמריקני".

קבוצות שוליים ישראליות מנסות אף הן לייצר דמוניזציה של הארגון אשר מחויב לביטחונן ורווחתן שלהן. השר לשעבר יוסי שריד (מר"צ) אמר לאחרונה באופן פתטי כי " איפא"ק הוא ארגון עוין: היהודים הללו שם מסכנים את חיינו כאן, וכעת יותר מאי-פעם… לו הניחו לנו לנפשנו, לו התפנו לענייניהם ופטרו אותנו מעונש תמיכתם… מדוע תתעקשו להצטלם כמי שדוחפים את ארצכם למלחמה נוספת? מדוע תעוללו זאת לעצמכם… האם נכון מצדכם לעורר שוב מרבצה את שאלת הנאמנות הכפולה?" רוב הישראלים יפטרו הערות שכאלו כדיבורים מטורפים.

'איפא"ק', אשר נוסד בשנת 1963, פרח והפך לתנועה עממית עם עוצמה של 100,000 תומכים. למעלה מ-13,000 יהודים התקבצו מכל פינותיה של ארה"ב על מנת להשתתף בוועידה השנתית שלו שהתקיימה בחודש שעבר. קשה לראות בכך דוגמה לקבוצת קיצון ימנית.

בעוד שהם מייצגים קשת רחבה של עמדות פוליטיות, באופן אירוני ניתן לומר שתומכי הארגון הם ברובם ליבראליים אשר מצביעים למפלגה הדמוקרטית ולא "שמרנים". ואכן, יושב הראש הפורש של הארגון, לי רוזנברג, היה מתומכיו היהודיים המובילים של הנשיא אובמה.

הגורם המאחד בין תומכיו של 'איפא"ק' הוא אהבתם ותשוקתם למדינה היהודית. מלבד במקרה יוצא דופן אחד, דבק הארגון באופן נוקשה לנוסחה לפיה "אנו תומכים במדיניות הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי על ידי העם הישראלי".

חלקם הגדול של משתתפי הוועידה, וביניהם 1,600 סטודנטים פעילים, הם יהודים אמריקניים צעירים, מסורים ונלהבים, החושפים את האבסורד שבטענה לפיה מרבית היהודים האמריקניים הצעירים הפנו עורף למדינה היהודית.

13,000 משתתפי הוועידה עמדו בתור במשך שעות על מנת לזכות בכניסה למושבים יחידים ולהאזין לנאומים והערכות מצב מצדם של מגוון רחב של אישיויות, וביניהם הנשיא אובמה, ראש הממשלה הישראלי, מועמדים מובילים לנשיאות ומומחים שונים אשר עדכנו אותם בנוגע להתפתחויות במזרח התיכון.

למעלה ממחצית חברי הקונגרס האמריקני נכחו בוועידה, ללא ספק הוקרת כבוד מרשימה לרלוונטיות של הארגון.

הישגו הגדול ביותר של הארגון הינו יכולתו לקדם באופן אפקטיבי את מדיניותה של ממשלת ישראל הנבחרת במקביל לשימורה של תמיכה על- מפלגתית בארה"ב.

'איפא"ק' אינו תורם לפוליטיקאים באופן ישיר ואינו מצהיר על תמיכה בהם. אך הארגון משתדל בנוגע לסוגיות ולחקיקה הרלוונטיות לישראל, וכמו כן מארגן משלחות לישראל עבור קובעי מדיניות ומנהיגים פוליטיים בפוטנציה. ככל הנראה עשה הארגון יותר עבור קידום צדקת ישראל מאשר כל הארגונים היהודיים האחרים- האמריקניים וכן הגלובליים- גם יחד.

פן מדהים בארגון הוא העובדה שמעטים הם האנשים שאינם חברים בו אשר יוכלו לנקוב בשמותיהם של הנשיא הפורש, יורשו או אפילו המנהל הכללי שלו, הווארד קור. זאת מכיוון ש'איפא"ק' מתרכז במטרותיו בלבד ולא בתחרות עם ארגונים אחרים או בניסיון להשיג סיקור תקשורתי עבור בעלי התפקידים בו. מרבית פעילויות ההשתדלות של הארגון אינם זוכים לפרסום.

בשני אירועים בעבר ניתן היה למצוא רבב בהתנהלותו של 'איפא"ק'. הראשון היה בעת שמיעוט בו התנגד להסכמי אוסלו של ממשלת רבין. על אף שרבים מאמינים כי התנגדותם הוכחה לבסוף כמוצדקת וכי אוסלו היה מקורן של רוב הבעיות העומדות בפנינו כיום, היה זה בלתי ראוי כי ארגון שדולה יהודי מן התפוצות יבקש להשפיע או להתוות מדיניות ישראלית. למרבה המזל, היה זה מקרה יוצא דופן אשר לא התרחש שנית.

ההתרחשות השנייה הייתה באפריל 2005, כאשר הוועד המנהל של הארגון פיטר שני בכירים ותיקים ומסורים, סטיבן רוזן וקית' וייסמן, שאותם ביקש ה-FBI להפליל על כך שהעבירו לכאורה מידע מסווג לישראל. כל ההאשמות כנגד השניים בוטלו לבסוף, אך כישלונו של הוועד לעמוד מאחורי עובדיו השאיר טעם מר.

הקמפיין העוצמתי להטלת דופי ב'איפא"ק'- אשר הושק על ידי יהודים מן השמאל הקיצוני וביניהם 'J Street', ג'ורג' סורוס, פיטר ביינרט וכל יקיריה של התקשורת השמאלנית- קיצונית האמריקנית- כשל כישלון נחרץ. למרות כיסוי תקשורתי אדיר, 'J Street' נדחק לשוליים ומלבד כמה שבויים תמימים בקסמו, חבריו כוללים בעיקר אנשי שמאל אנטי- ישראליים מושבעים. אפילו בן טיפוחיו משכבר הימים, ממשל אובמה, נאלץ להרחיק עצמו מן הארגון. למעשה, 'J Street' חיזק בפועל את 'איפא"ק' מכיוון שתומכיו הפכו נחושים יותר במחויבותם בזמן שהם עמדו מול מתקפות מצד הגורמים הללו ומצדה של התקשורת הליברלית.

המבחן הקשה ביותר שעמד מול 'איפא"ק' היה העימות הכואב בין ממשלתו של בנימין נתניהו לבין ממשל אובמה לאחר בחירתו. העוינות המוקדמת שהופנתה כלפי ממשלת ישראל הובילה למתקפות חסרות תקדים כנגד 'איפא"ק', ובתוכן טענות כי הארגון מעודד את היהודים האמריקניים להעביר את נאמנויותיהם לממשלה ריאקציונרית זרה אשר מונעת כביכול את יישובו בשלום של הקונפליקט הערבי- ישראלי.

ההתכתשויות החוזרות והנשנות בין אובמה לנתניהו איימו לערער את התמיכה הפופולארית של 'איפא"ק' ולחסל את התמיכה העל- מפלגתית לישראל אשר טופחה במשך שנים.

הארגון התגבר על כך באמצעות שמירה על קור רוח תוך כדי נאמנות למטרותיו הפרו- ישראליות הבסיסיות, הימנעות מעמדות בנושא ההתנחלויות ומעימותים עם הממשל והתרכזות שקטה בקידום האספקטים החיוביים שבמדיניות ישראל.

למרות העוינות העוצמתית שהופנתה כלפיו מצד קבוצות יהודיות מן השמאל הקיצוני ומצדה של התקשורת הליבראלית, ובעיקר הניו יורק טיימס, הצליח 'איפא"ק' להעלות את רמת התמיכה בו בקרב יהודים. כמו כן, נחל הארגון הצלחה בעידוד לא- יהודים רבים- כמו נוצרים אוונגליים, אפרו- אמריקנים, היספניים וסטודנטים פעילים- להפוך מעורבים באופן ישיר ואפילו להשתתף בוועידותיו. בסביבה דמוגרפית בה אחוז היהודים באוכלוסייה הולך ופוחת, חיזוק בריתות שכאלו מהווה צעד חשוב קדימה.

אף אחד אינו יכול להעריך את תוצאתו של האיום האיראני. ואולם, אין עוררין על כך ש'איפא"ק' שיחק תפקיד מכריע בשידול ממשל אובמה לאימוץ גישה אגרסיבית יותר בנוגע לסנקציות ובהשגת הכרה לפיה לישראל ישנה זכות להגן על עצמה מפני איראן גרעינית. במידה והמצב האיראני ייפתר ללא מלחמה, ל'איפא"ק יגיע חלק גדול מן הקרדיט על כך.

בסך הכול, 'איפא"'ק' מתגלה כאחת מקבוצות השדולה הפוליטיות האפקטיביות ביותר בזירה האמריקנית, ויש לשבח אותו על הישגיו יוצאי הדופן. אך כול זה לא יכול היה להתרחש לו היה ביסוס כלשהו למנטרה של השמאל האנטי- ישראלי לפיה היהודים האמריקנים, ובמיוחד הדור הצעיר, הפכו מנוכרים למדינה היהודית.

ileibler@netvision.net.il

Israeli Arabs - rights, obligations and loyalties

תקרית שהתרחשה במהלך טקס הפרישה שנערך לאחרונה עבור נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, הדגישה את המורכבות הניצבת בפני ערביי ישראל בכל הקשור לזהותם.

השופט סלים ג'ובראן, שופט עליון ערבי ישראלי מכובד וחבר בחבר השופטים אשר גזר את דינו של הנשיא לשעבר משה קצב, הוצג בטלוויזיה כאשר הוא עומד בדממה במהלך שירת ההמנון הלאומי, 'התקווה'.

חבר הכנסת דוד רותם (ישראל ביתנו) האשים אותו מיד בכך ש"ירק בפניה של מדינת ישראל", והציע כי במידה וג'ובראן מתנגד לשירת ההמנון- "שימצא מדינה עם המנון מתאים ויעבור לשם".

התפרצותו הפרובוקטיבית סיפקה תמריץ עבור פוסט- ציוניים ולמען אלו המבקשים לבטל את יהדותה של המדינה היהודית לחידוש מאמציהם להחלפת 'התקווה' בהמנון לאומי אחר- מעשה אשר רוב הישראלים יתנגדו לו נמרצות.

עם זאת, אין ספק כי זה מגוחך לצפות מלא- יהודים להזדהות עם מילותיו של נפתלי הרץ אימבר, אשר מתייחסות ל"נפש יהודי הומייה" אשר מבקשת לחיות כ"עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

למרבה המזל, הדיון הזה נקטע באיבו בעזרת תגובתו של עמיתו של ג'ובראן, השופט אליקים רובינשטיין- דתי ציוני ומזכיר הממשלה לשעבר אשר איש אינו יכול להאשימו בוויתור על המסורות הציוניות.

רובינשטיין, אשר הדגיש כי הוא מתנגד בתוקף להחלפת מילות 'התקווה', גינה את הביקורת כנגד ג'ובראן כ"טעות בכתובת" וקבע כי השופט הוא אזרח נאמן של מדינת ישראל, המייצג את המדינה בכבוד". הוא ציין כי " אין לדרוש מן האזרחים הערבים לשיר מלים שאינן מדברות אל לבם ואינן משקפות את שורשיהם. גם לשכל הישר מקום במחוזותינו". רובינשטיין אמר ש"האזרחים הלא יהודים צריכים לכבד את ההמנון, לעמוד בעת היותו מושר, וכך נוהגים קצינים לא יהודים בצה"ל, במשטרה ובשירות בתי הסוהר, המצדיעים כמקובל בעת שירת ההמנון".

השקפתו אומצה במלואה על ידי פוליטיקאים בולטים נוספים וביניהם ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר משה יעלון. עיתון 'הארץ', אשר חש תסכול כי הדיון נסגר, פרסם מאמר מערכת הקורא לאימוצו של המנון חדש.

כיום חיים במדינה 1,500,000 אזרחים ערבים- ישראליים, וזאת בהשוואה ל-150,000 בעת הקמת המדינה. על אף שבשנים האחרונות חל צמצום משמעותי בפער החברתי, מגזר זה הוא באופן יחסי פחות עשיר ובעל השפעה פחותה מן הרוב היהודי. ניתן להשוות אותו להיספאנים והאפרו- אמריקנים במבנה החברתי בארצות הברית.

כמו כן, ישנן סלידה ודעות מוקדמת הולכות וגוברות המופנות כלפי אזרחים ערביים בקרב אותם ישראלים הרואים בהם יותר ויותר כגיס חמישי המזדהה עם הטרוריסטים ומקיים בריתות עם אלו המבקשים להחריב את המדינה היהודית.

נטייה זו מיוחסת במיוחד לח"כים ערביים, אשר במקום שאיפה להשתלבות בחברה הישראלית, מתחרים ביניהם בניסיון להפגין בוז למדינתם ולהזדהות עם יריביה בפעילויות אשר מרבית הישראלים רואים בהן מעשי בגידה.

למגמה זו ישנם אינספור דוגמאות: השתתפותם לאחרונה של ח"כים ערבים- ישראליים מובילים בחתימת הסכם הפיוס בין חמאס לפת"ח; ד"ר עזמי בשארה, ח"כ לשעבר במפלגת בל"ד אשר ברח מן הארץ, שיתף על פי החשד פעולה עם החיזבאללה ועם סוריה במהלך מלחמת לבנון השנייה; חברת כנסת נוספת מבל"ד, חנין זועבי, הידועה לשמצה בהתבטאויותיה השערורייתיות המגוננות על טרוריסטים ומאשימות את צה"ל בביצוע פשעי מלחמה, הצטרפה לטרוריסטים טורקים במשט המאווי מרמרה;  ח"כ אחמד טיבי, בעבר יועצו של יאסר ערפאת, הכעיס לאחרונה את הישראלים כאשר חלק כבוד וקידש את הפלסטינים "השהידים… אשר נהרגו למען המולדת" ו"מתנגדים לישראלים שכובשים ורוצחים". במהלך מתקפת הטילים האחרונה על ישראל, טיבי עודד "היי חזקה, הו עזה. היי איתנה, הו עזה".

הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית שבראשה עומד השיח ראאד סלאח, עוסק במלחמת תרבות מתמשכת כנגד היהודים. שוב ושוב מתסיס הארגון להיסטריה על ידי קידום הג'יהאד והאשמה חוזרת ונשנית לפיה ישראל מבקשת להרוס את מסגד אל אקצה. סלאח שיחק גם הוא תפקיד חשוב במשט הטורקי.

המנהיגים הערבים- ישראליים הקדישו תאריך שנתי בו יתאבלו על הקמת מדינת ישראל כ"נכבה"- אסון, והם מציינים אותו בעזרת שלושה ימים של צעדות, כנסים ועצרות אשר במהלכם הם נרגנים ומוחים כנגד המדינה היהודית.

כיום ישנם אזורים המאוכלסים בצפיפות על ידי ערבים כמו אום אל פאחם בגליל וחלקים ממזרח ירושלים אשר בהם גורמי אכיפת החוק אינם מעוניינים לשרת.

בסביבה שכזו, ישראל כמדינה הנתונה תחת מצור ראויה לציון בעבור רמת הסובלנות אותה היא מפגינה כלפי מיעוט הנתפס באופן כה גורף כתומך באויביה המרים.

בנאומו לקונגרס בשנה שעברה, ראש הממשלה נתניהו ציין כי "מתוך 300 מיליון הערבים החיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, רק אזרחיה הערבים של ישראל נהנים מזכויות דמוקרטיות אמתיות. כעת, אני רוצה לעצור לרגע ולחשוב על זה. מתוך 300 מיליון ערבים, פחות מחצי אחוז הינו חופשי באמת- וכולם אזרחיה של ישראל".

ערבים ישראליים זוכים לחופש ביטוי מוחלט, נהנים מחופש התארגנות ומן הזכות לחנך את ילדיהם על פי מסורתם. הם זוכים להטבות רווחה חברתיות שוות לכל שאר הישראלים. צריך רק לבקר בבית חולים ישראלי- במיוחד בירושלים- על מנת לחזות כיצד הם נהנים ממערכת הבריאות המצוינת של המדינה.

שלא במפתיע, הם אינם מביעים רצון כלשהו לעזוב את מדינת ישראל ולהצטרף לעמיתיהם במדינות ערב. ואכן, סקרי דעת קהל מפגינים כי במידה ותתקיים חלוקה של ירושלים, ערבים רבים בעיר יעבירו ללא היסוס את מקום מגוריהם על מנת להבטיח כי הם יוותרו תחת שטח שיפוטה של ישראל.

על פי סקר שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2011, 52.8% מאזרחי ישראל הערבים השיבו בחיוב לשאלה האם הם גאים להיות ישראלים. באופן מדהים, 45% אפילו הסכימו כי "חשוב או חשוב מאוד" לחזק את עוצמתה הצבאית של ישראל. בעוד שניתן למצוא גם נתונים סותרים ועוינים בתשובותיהם, הדבר מרמז כי פסק הדין הסופי עדיין לא ניתן וכי הפוליטיקאים האנטי- ישראליים הערבים אינם מייצגים בהכרח את כל הערבים הישראלים, כאשר רבים מהם עדיין מעדיפים להמשיך ולהיות אזרחים נאמנים ושומרי חוק.

למרבה הצער, הממשלה כשלה בתכנון אסטרטגיה ארוכת טווח כוללת בנוגע לטיפול במיעוט הערבי שלה.

תכנית שכזו הייתה צריכה לצאת אל הפועל כבר מזמן. עליה להיות מבוססת על מאמצים לשיפור מעמדם הסוציו- אקונומי של הערבים הישראלים, כך שמעמדם יושווה לזה של האוכלוסייה הכללית. ערבים המבקשים לתרום באופן חיובי למדינה חייבים לזכות בעידוד ובתגמול. יש להקצות התניות מיוחדות עבור ערבים הלוקחים חלק בשירות לאומי כלשהו. מאידך, יש צורך בביצור החוקים העוסקים בבגידה ובהסתה, וכך לאפשר לרשויות האכיפה להתעמת באופן נוקשה יותר עם אלו העוסקים בפעילויות שכאלו או תומכים באלו המבקשים להשמיד אותנו.

במקביל, כאשר התפיסות השליליות של ערביי ישראל מתחילות להכעיס אפילו את חלקיו הסובלניים ביותר של העם, יש צורך גם בהשקת קמפיין אינטנסיבי כנגד הדעות הקדומות בקרבם.

ומי יודע- במידה והדבר יצליח ובעתיד יופיעו מנהיגים ערביים אזוריים פרוגרסיביים יותר, הערבים הישראליים עלולים לתרום תרומה משמעותית למען השגת השלום.

ileibler@netvision.net.il