אביגיל ליבלר (שמאל) ונעה ארמן לובנברג (ימין)

שיתוף חוויה אישית ביותר

Print This Post

British-American Flag English

בעשור התשיעי לחיי, אני אחד מהמעטים מביננו שהיה עד לטרגדיות ואף זכה להיות מעורב ישירות בניצחונות שחווה העם היהודי בזמננו. ואולם, זהו המקרה הראשון בו אני חש צורך לשתף חוויה אישית רגשית באמת עם קוראיי ועם הציבור.

נולדתי באנטוורפן, בלגיה, והייתי בר מזל שבגיל ארבע, בערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, לקחו אותי הוריי לאוסטרליה, שם חייתי את רוב ימי חיי קודם לעלייתי לארץ לפני שבע עשרה שנים.

באנטוורפן שבה נולדתי הייתה קהילה יהודית שוקקת באופן ייחודי. היא נחשבה לאינקובטור שבו שולבו היידישקייט המסור של מזרח אירופה עם תפיסת עולם רחבה ומשכילה. היו בה בתי ספר יהודיים מצליחים שסיפקו בנוסף לימודים חילוניים מן המעלה הראשונה. אמי התחנכה בבית ספר של הזרם הדתי ציוני שבו היא למדה לדבר עברית.

התושבים הפלמיים הילידים היו, כפי שהם גם היום ולמרות יוצאים מן הכלל ראויים לציון, עוינים ברובם כלפי היהודים. לפני המלחמה הייתה מפלגה לאומנית אנטישמית חזקה, ורבים מחבריה שיתפו פעולה עם הנאצים.

לבסוף, רוב בני המשפחה שלי שנותרו באנטוורפן במהלך הכיבוש הנאצי נשלחו לאושוויץ והומתו שם בתאי הגזים. מצעירותי זכורים לי השיחות המדכאות, בעת שהוריי חששו יותר ויותר בנוגע לגורל יקיריהם, ובמיוחד סביי, שמהם קיבלנו גלויות מזויפות שהוכנו ע"י הנאצים לאחר גירושם ושבהם נכתב לנו שמצבם טוב – ואחריהן שתיקה רועמת.

לאחר המלחמה, אנו למדנו שסביי נשלחו לאושוויץ באוקטובר 1943 ונרצחו בשמחת תורה, התאריך שבו אנו מציינים את יום השנה (יארצייט) למותם.

מאז עלייתי לארץ, החיים בישראל היו בעבורי ברכה, במיוחד משום שאני זוכה להיות קרוב לנכדים ולנינים שלי שגדלים כאן.

בני הצעיר, יונתן, חי ברעננה ויש לו חמישה ילדים. הגדולה ביניהם היא אביגיל בת השבע עשרה.

במהלך השנה האחרונה, היא עברה הכנות בבית הספר שלה, אמית רננים, לקראת המסע החינוכי שלהם לפולין שממנו היא שבה השבוע.

קודם ליציאה לשדה התעופה, בית הספר קיים טקס חצות עבור הבנות והוריהן. לאחר הטקס, אביגיל עלתה על האוטובוס והתיישבה ליד חברתה הטובה, נעה ארמן לובנברג, שעמה היא תכננה לחלוק חדר במלון. לאחר שנפרדו משתי הבנות, הוריהן שוחחו אודות המקורות של משפחותיהם.

במהלך השיחה, התגלה שלשתי הבנות היו סבים גדולים (רבא רבא) שגורשו לאושוויץ מאנטוורפן.

אך הדבר המדהים באמת, ואפילו מצמרר, היה הגילוי שהם גורשו באותו היום ולפי כל הסיכויים, אף נרצחו באותו היום. וכעת – 73 שנים מאוחר יותר – נעה, בת הדור הרביעי מצאצאי שיינדל וורטסמן ואביגיל, נינה מדור זה של ינטע ואהרון אקרמן, יצאו יחדיו עם בית הספר שלהן לביקור בפולין, כולל מחנה המוות אושוויץ. הסמליות של שתי הנערות האלו, כישראליות גאות היוצאות יחד להתייצב מול הזוועות של המקום שבו נרצחו סביהן, עבור אלו מאתנו שחיו באותם הזמנים, היא עוצמתית באופן מיוחד.

נעה ארמן לובנברג (שמאל) ואביגיל ליבלר (ימין)

נעה ארמן לובנברג (שמאל) ואביגיל ליבלר (ימין)

עליי להודות כי כאשר סופר לי על הגילוי הזה, רגשותיי גברו עליי ועיניי נמלאו דמעות. הרגשתי שאני עובר חוויה סוריאליסטית.

השגחה עליונה הפגישה את שתי הבנות הללו יחדיו ברעננה, ישראל. שתי בנות נינים של קורבנות השואה שגורשו מאנטוורפן לאושוויץ באותו הטרנספורט ונרצחו באותו היום. שתי החברות האלו היו באותה הכיתה, וכבר הסכימו לחלוק חדר במהלך הטיול לפני שהיה להן מושג לגבי הרקע יוצא הדופן שקשר ביניהן.

המידע הזה נודע רק לאחר שאביגיל ונועה עלו לאוטובוס לשדה התעופה, אך שתי הבנות קיבלו טלפונים מהוריהן קודם לעלייתן למטוס ועודכנו במצב.

איזו התרחשות יוצאת מן הכלל. כעבור ארבעה דורות, דרך אוסטרליה וארצות הברית, הצאצאים הישראלים בגיל הנעורים של קורבנות השואה שגורשו יחדיו על אותו הטרנספורט מאנטוורפן, ושנרצחו ביחד באותו היום באושוויץ ע"י הנאצים, שבו וביקרו באתרים שצריכים היו להוות את שיאו של הפתרון של היטלר. בהניח בצד את צירופי המקרים המדהימים, הדבר משגר גם מסר המזכיר את עוף החול העולה מאפר השואה ובהמשך, את התחייה ואת ההמשכיות של הדורות בישראל.

בטוחני שהקוראים יבינו אותי על כך שחלקתי את החוויה האישית יוצאת הדופן הזו.

אלו מאתנו שהיה להם כל קשר לשואה יוכלו להזדהות עם ההתרחשויות הבלתי רגילות שהם חוו או היו עדים להן. אך צירוף המקרים המדהים הזה נושא בחובו גם מסר של תקוות עולם בעבור העם היהודי.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann