הרב יחזקאל לוקשטיין

לארגן מחדש את הרבנות הראשית הנגועה בסקנדלים

Print This Post

British-American Flag English

נדמה שאין סוף למעמקים שאליהם שקעו הקיצונים החרדיים בשל השימוש לרעה שהם עושים בסמכותם הרבנית. הגיע הזמן שיהודים בישראל ובתפוצות ייתנו פורקן פומבי לזעמם, וידרשו כי התעלולים הללו יבואו אל סופם.

העם היהודי אינו יכול עוד להישאר בן ערובה בידיה של קבוצה קטנה של רדיקלים חרדיים בעלי השקפת עולם צרה, שתוך היעדר חמלה מוחלט, מנהלים מונופול על החיים היהודיים ומבקשים לכפות על הקהילה כולה פרשנויות מחמירות של ההלכה היהודית שאפילו היהודים האדוקים ביותר מתייחסים אליהן כמוגזמות.

הדבר מגוחך עוד יותר בשל העובדה שהקהילה החרדית רוחשת בוז כבד למוסד הרבנות הראשית, אשר נרתם בתחילת דרכו לקידום הציונות הדתית. היא אינה מכפיפה את עצמה או מכירה באמינות של ההשגחה של הרבנות, ובסך הכול מנצלת את המוסד בכדי לכפות את פסיקותיה הנוקשות. כמו כן, זהו מוסד שבו השחיתות משתוללת ותפקידים מחולקים כפרסים לחסידים מובילים.

כוחם של הקיצוניים נובע מן המערכת הפוליטית הבלתי מתפקדת של ישראל, שבמסגרתה הפלגים הפוליטיים החרדיים מחזיקים במאזן הכוח ומצויים בעמדה המאפשרת להם לסחוט.

הקש שעשוי לשבור את גב הגמל הוא החשיפה הציבורית שנתגלתה לאחרונה, לפיה גיורים שבוצעו בניו יורק ע"י הרב יחזקאל לוקשטיין, ראש הקהילה הנערץ של האורתודוקסיה המודרנית מן הזרם המרכזי, לא זכו להכרה ע"י הרבנות בפתח תקווה, שמצוי תחת תחום שיפוטה של הרבנות הראשית לישראל.

אביו של לוקשטיין, הרב יוסף לוקשטיין, היה אחד מפורצי הדרך הראשונים של האורתודוקסיה בארה"ב, והתמסר לקידום צמיחתה של 'ישיבה יוניברסיטי'. כציוני דתי נלהב, הוא היה גם כאחד ממייסדי אוניברסיטת בר אילן בישראל, שבה הוא שימש כנשיא בין 1957 ל-1967. הוא ייסד את בית הספר היהודי 'רמז' ב-1937, ועם פטירתו ב-1979, בנו יחזקאל נכנס לתפקידו של אביו ועמד בראש הקהילה, בית הכנסת ובית הספר, אשר הפך כיום למודל גלובלי לבית ספר אורתודוקסי מודרני.

כמו כן, הוא שיחק תפקיד חשוב בהנהגה היהודית בנושאים קהילתיים כגון הסברה לטובת ישראל והמאבק למען היהדות הסובייטית, והוא מסמל את התכונות הטובות ביותר של האורתודוקסיה המודרנית, תוך שהוא משפיע על אלפים רבים. בחודש שעבר, זכיתי להיות נוכח כאשר האדם הצנוע הזה זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן שהיה ראוי לו בהחלט.

על כן, כאשר גיור אורתודוקסי פורמלי המנוהל ע"י רב מכובד שכזה נחשב לפסול בישראל משום שהרבנות הראשית החליטה להדיר אותו מ"רשימתה" של עורכי נישואים מקובלים – ניתן לתאר את הדבר רק במונח 'תועבה'.

תופעה זו היא חסרת כל תקדים. הרבנות הראשית מועלם לא יועדה לספק אישור לכישוריהם של רבנים אורתודוקסיים במרשם בסגנון הוותיקן – ובמיוחד לא לאלו שבתפוצות. במקרה זה, היעדר השקיפות הוליד כאוס נוסף, כאשר דוברים מטעם הרבנות הראשית ורבנות פתח תקווה פרסמו הצהרות סותרות בנושא. לבסוף, הרב הראשי דוד לאו אישר את הגיורים של לוקשטיין למרות שאלו נדחו ע"י בית הדין הרבני של פתח תקווה, הנתון לאחריותה של הרבנות הראשית.

הרבנים הראשיים לשעבר יצחק הרצוג, יצחק ניסים, שלמה גורן ובן-ציון עוזיאל היו מלומדים היטב, אך בנוסף הם החזיקו בתפיסת עולם רחבה וביקשו ליישב בין ההלכה היהודית לבין צרכיה של מדינה מודרנית. הניגוד החריף בינם לבין יורשיהם, אשר רבים מהם בורים באשר לעולם שבו הם חיים, חסרים חמלה ומתחרים האחד עם השני בניסיונם להציג חומרה רבה יותר בפירוש ההלכה היהודית, משדר בבואה מעוותת לחלוטין של היהדות.

הם ביקשו לכפות את אמות המידה שלהם על כל הישראלים בכל הקשור לנושאים של גיור, נישואים, גירושים וכשרות, תוך שהם מתנגדים נמרצות למאמצים לגייס את תלמידיהם לחלוק את נטל ההגנה, ובמקרים מסוימים אף מנעו מהם את ההזדמנות לזכות בחינוך, ובך הפכו רבים מבוגריהם לצרכנים לכל החיים של שירותי הרווחה. מגמה זו החריפה את המתיחויות החברתיות והדתיות בכל הרמות.

מאמצים מצד הממשלה הקודמת לאפשר לרבנים מתונים יותר לשרת את הצרכים של האומה סוכלו.

בחודשים האחרונים, כשהם חשים מועצמים פוליטית, הדוברים הפוליטיים החרדיים התדרדרו לאשפתות בהתפרצויות הנאלחות והמשמיצות שהשמיעו נגד יהודים רפורמים, קונסרבטיבים ואפילו אורתודוקסים מודרניים וציונים דתיים. הם ייצרו מתיחויות מיותרות עם יהודי התפוצות – ובמיוחד אמריקנים – וכל ניסיון להגיע עמם להסדר זכה ליחס של בוז.

כמו כן, הם ביקשו לסלק רבנים אורתודוקסיים בעלי שיעור קומה כמו הרב שלמה ריסקין והרב הראשי של הקהילה האתיופית, הרב יוסף הדנה, שהשמיעו ביקורת על גישת הרבנות כלפי גיורים.

החשיפה לפיה הגיורים של הרב יחזקאל לוקשטיין, ובתוכם איוונקה טראמפ, שאותה הוא גייר ואשר שומרת כיום מצוות, לא הוכרו בתחילה בישראל, זכתה לסיקור נרחב בניו יורק טיימס. חשיפה מביכה שכזו עשויה להוביל לנקודת מפנה.

הגיע הזמן שכל היהודים, ובמיוחד יהודים אורתודוקסים מודרניים, ישמיעו את קולם. איפה קולה של המועצה הרבנית של אמריקה, שבראשה עמד בעבר הרב עמנואל רקמן, שייצג את האנטיתזה לכל מה שהרבנות מקדמת? הוא לא היה שותק. היכן המחאות מצד רבנים אורתודוקסיים אחרים?

ואיפה קולו של הבית היהודי – המפלגה הדתית לאומית שלנו? נושאים שכאלו מהווים את הליבה עצמה ואת סיבת קיומה של הציונות הדתית. אין זה מספק שהם ימלמלו דברי מחאה או שנפתלי בנט יאמר שהחלטת בית הדין "מוזרה ושרירותית" ושעליה להשתנות. לו ולמפלגתו יש מחויבות היסטורית בנושא הזה, והם אמורים להוביל את הקריאה לרפורמה או לפירוק של המערכת – קריאה שתזכה לתמיכתם של רוב רובם של הישראלים. אם הציונים הדתיים אינם יכולים לעמוד מול תועבות שכאלו, לא ניתן לצפות מאחרים שיעשו כן.

הרבנות הראשית ופוליטיקאים חרדים קיצוניים מייצרים ניכור בין הישראלים לבין היהדות. ואולם, רוב החרדים אינם מבקשים לכפות על האומה להיצמד לאמות המידה של קיום המצוות שלהם. ואכן, רבים כיום מכירים בטיפשות של האלמנטים הרדיקליים, ומקדמים בשקט רפורמות בקרב חוגיהם.

הגיע הזמן שכל המפלגות הפוליטיות היהודיות יצהירו על מורטוריום ויכריחו את הממשלה לנקוט פעולה ולהביא לסיומו של מצב העניינים השערורייתי הזה, וזאת ע"י ניפוץ המונופול של הרבנות הראשית והתנגדות לסחטנות של המפלגות הפוליטיות. יש להפעיל לחץ על הממשלה ולעודדה לבצע רפורמה או לפרק את הרבנות ולייצר מערכת חדשה שתספק שירותים דתיים מתאימים שישרתו את המדינה היהודית.

הימנעות של המנהיגים והארגונים האורתודוקסיים מלעמוד על שלהם בנושא זה תוביל להשלכות קטסטרופליות על הערכים היהודיים שאמורים להוות את המסד של האומה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann