My grandson's school group at Warsaw Ghetto monument

השחיקה בזיכרון השואה

Print This Post

British-American Flag English

סביי וסבותיי ורבים מבני משפחתי הושמדו ע"י הנאצים. ככל הנראה, הייתי נספה גם אני אלמלא היו הוריי רואים את הנולד ועוזבים את אנטוורפן כאשר הייתי פעוט צעיר, על סיפונה של האנייה האחרונה ככל הנראה שהפליגה לאוסטרליה קודם לפרוץ המלחמה.

כמו הניצולים, זיכרון השואה ימשיך להוות חלק מהדנ"א של אלו מאתנו שמשפחותיהם נרצחו ע"י הנאצים. ואכן, ברוב המקרים הנושא מהדהד גם אצל הדור השני, החולקים את הרגישויות של הוריהם.

אך כיום, כעבור שבעים שנה, בעבור נכדינו, שרובם לא זכו להזדמנות לשמוע את משפחותיהם מתייסרים עם הזיכרונות, הרלוונטיות של השואה תלך ותיחלש אם לא יתקיים מאמץ מודע להעביר את המשמעות שלה במסגרת ההיסטוריה שלהם.

ההיקף שבו תישמר הנצחת השואה ע"י דורות העתיד היהודיים ייקבע במידה רבה ע"י הגישה החינוכית ותכנית הלימוד שתסופק במערכת החינוך הישראלית.

אל לנו ללקות באשליות. הנצחת השואה כביכול באירופה ובמדינות מערביות נוספות היא מצג שווא. ברוב המקרים, היא מגמדת את השואה באמצעות קישור בינה לבין מקרים אחרים של רצח המונים. למעשה, ההנצחה הפכה כה רחבה ואוניברסלית עד שהמילים 'יהודי' או 'אנטישמיות' כלל אינן מוזכרות בקריאה הנרחבת של האיחוד האירופי לחבריו לקחת חלק בזיכרון השואה.

ואכן, אילו המודעות לשואה אכן הייתה קיימת, לא היה ניתן להעלות על הדעת שהצונאמי הנוכחי של אנטישמיות ישטוף את יבשת אירופה שנספגה בדמם של שישה מיליון היהודים שנרצחו ע"י הנאצים וסייעניהם.

למעשה, סקר שנערך בקרב מבוגרים ב-101 מדינות חושף שרק 54% מהם שמעו אי פעם על השואה, כאשר חלק גדול מאלו מתייחס אליה כאל מיתוס.

בזמן שמספרם בפועל של הניצולים הולך ופוחת באופן דרמטי, מכחישי השואה מתפשטים במהירות וכיום, ישנו קמפיין הולך וגדל, שבראשו ניצבים אנטישמים אסלאמיים, המקדם את הכחשת השואה.

כיהודים, אני מאמין שזוהי חובתנו להבטיח שהפרק החשוך הזה בהיסטוריה שלנו יונצח ויילמד ע"י דורות העתיד של היהודים. זאת, לא רק בכדי לכבד את קדשינו, אלא במטרה להעריך את הניגוד שבין העם היהודי כיום, אשר לאחר תחיית הלאומיות שלו, מסוגל להגן על עצמו, לבין חוסר האונים של אותם שנים חשוכות, אז העולם עמד מנגד בזמן שאנו נרצחנו. כאשר עוקבים אחר הסטנדרטים הכפולים והדעות המוקדמות המופעלות נגדנו בימינו, במיוחד באומות המאוחדות ולעיתים קרובות עם תמיכתם או מול אדישותם של האירופאיים, עלינו להעריך כמה מזל יש לנו כיום, כשאנו יכולים להסתמך על ההגנה של עצמנו.

ישנם כאלו, כולל ישראלים מהשמאל הקיצוני, המבקשים לצמצם או אפילו לבטל את הנצחת השואה בישראל, וזאת בטענה השקרית לפיה היא מנוצלת על מנת ליצור סביבה של קורבנות יהודית וככלי לסחיטת כסף והטבות פוליטית מצד מדינות אירופאיות.

דבר שכזה יהיה הרסני, משום שחיוני שדורות העתיד יבינו את מה שקרה לאבותיהם באירופה ויפנימו את העובדה שלא ניתן לקחת את המדינה שהם חיים בה כמובנת מאליה.

כפי שאנו מציינים את יציאתנו מהעבדות במצרים לחירות, כך עלינו להזכיר לעצמנו כיצד, לאחר אלפיים שנות גלות ומיד לאחר רצח העם הברברי ביותר, אנו הקמנו לתחייה את הלאומיות היהודית במדינת ישראל.

נכדי שב לפני מספר שבועות מהמסע של בית ספרו למחנות המוות בפולין. למרות שמשפחתו רגישה לנושא השואה, לביקור הייתה השפעה עמוקה עליו.

על כן, הצטערתי מאוד לקרוא שמנהל בית הספר החילוני היוקרתי גימנסיה הרצליה בתל אביב, ד"ר זאב דגני, קורא לבטל את הטיולים למחנות המוות הנאציים המתקיימים מדי שנה. הוא טוען ש"חלק גדול מבני הנוער לא בנוי רגשית להכיל את הזוועה. זה גדול עליהם ואני חושב שזה מוקדם מדי להוציא נערים ונערות בני 16-17 למסע לפולין. זה מסע שמחייב בשלות רגשית ואינטלקטואלית".

המציאות היא שבמידה וניתן חינוך מספק והסיורים מובלים ע"י מדריכים בעלי ידע, הוכח שהתוצאות הן יוצאות מן הכלל ומובילות להשפעה משמעותית ומיטיבה על המשתתפים, לא רק בהקשר של תפיסת השואה, אלא באותה מידה גם ביחס להבנה שלהם וההערכה שלהם כלפי המדינה היהודית.

ישנה תלונה מוצדקת בנוגע לעלויות המאמירות המונעות את השתתפותם של חלק מהתלמידים. זהו נושא שצריך להיבחן ע"י הממשלה, כאשר המטרה היא לספק תמיכה שתאפשר לכל התלמידים המעוניינים בכך לקחת חלק במסע. תמיכה שכזו תוכיח את עצמה כהשקעה חינוכית משתלמת בטווח הארוך.

כמובן שמחליא לשמוע מדי פעם על קבוצות המבקרות במחנות המוות ולאחר מכן חוגגות בשתיית אלכוהול בערבים או משלבות בביקורן יום של קניות בוורשה. בתנאים שכאלה, אין ספק שיהיה זה עדיף לבטל מסעות שכאלו.

אך רוב המשלחות מתוכננות היטב ומביאות להשפעה חינוכית עצומה, תוך שהן שמות דגש על הקמתה של המדינה היהודית כמו עוף החול מתוך אפר השואה – השפעה ששום שיעור בכיתה אינו יכול להחליפה.

הקשבתי ביראת כבוד כאשר נכדי תיאר כיצד הקבוצה שלו ביקרה בקבר רחל לפני הטיסה שלה, ובשובה הם התאספו לטקס מרגש בכותל. הוא תיאר כיצד חלק מהרגעים המרגשים ביותר עבורו התרחשו לא רק במחנות, במוזיאונים או אפילו במשרפות ובתאי הגזים. מה שנגע בו באופן העמוק ביותר היה הרגע שבו עמד על האדמה שעליה נרצחו מאות אלפי יהודים באופן אכזרי, ושבה נטמנו גופותיהם בקברי אחים.

קנה המידה של מה שהתרחש באותה תקופה נוראית הופנם ביתר שאת כאשר הוא וחבריו התייחסו למספרים המרכיבים את הקהילות שלהם בבית, והבינו שמספר גבוה יותר מזה שמקביל לקהילה שלמה נרצחו ביום אחד.

בנוסף, המסע שם דגש על החיים היהודיים הדתיים, התרבותיים והחברתיים יוצאי הדופן של הקהילות היהודיות הגדולות בפולין – שנמחקו בין לילה ע"י הנאצים.

העובדה היא שאם לא נמשיך לחנך את הדורות הצעירים יותר כך שיוכלו להבין ולהכיר בערכם של לקחי השואה ויחסה למעמדנו כיום, כמדינה יהודית עצמאית המסוגלת להגן על עצמה וכן לספק מקלט ליהודים במצוקה, אנו נבגוד בהתחייבות כבדת המשקל שלנו לזכור, והפרק האיום הזה יהפוך ללא יותר מאשר הערת שוליים של ההיסטוריה.

 



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann